הסוכה בצמרת העץ (המטפורית)
לכל אחד מאיתנו יש את 'הסוכה בצמרת העץ', המטפורית שלו. עבורי זהו מקום המפלט מרעשי החיים, מזמזום המטלות הבלתי נגמרות, המחויבויות, ושחרור זמני מהאחריות הנלפפת לכל אחד מהתארים שאני נושאת עמי בגאון – רעיה, אם, סבתא, אשת מקצוע, בת,,,
שם, בסוכה המטפורית, אני חווה חופש אמיתי, שחרור מוחלט ותחושה ממשית כאילו הראש והנפש מתחברים ויוצרים תחושת חדווה עמוקה והתחברות לנימים העמוקים של הנפש.
הסוכה המטפורית שלי היא חוף שרתון. כן, כבר עשרות שנים שזהו 'חוף מציצים', מאז שצולם שם סרט הקאלט של אורי זוהר, אבל עבורי, החוף היה ויהיה חוף שרתון. כנערה, מצאתי שם מרגוע מהבלי החיים, מהבלי בית הספר התיכון, המחויבות המשפחתית, הלחצים החברתיים שכה אופייניים לגיל ההתבגרות. שם חוויתי כל פעם מחדש את האשליה המתוקה שאני ציפור דרור שבכנפיה הארוכות תוכל לעוף לכל מקום, אם רק תחפוץ.
שם ניהלתי שיחות נפש עם חברות טובות, ושם זכיתי, לראשונה בחיי, למבטים עורגים של גברים צעירים בבגדי ים רטובים. אם תרצו, חוף שרתון היה 'כרטיס הכניסה' שלי לעולם המבוגרים שכה שאפתי לעבור את ספו.
אני מגיעה ל'חוף שלי' כמעט מדי בוקר. פוגשת את ה'קבועים' בחוף, שאינם מוותרים על רחצה גם בימי החורף הקרים. תחילה אני יוצאת לצעדה לאורך הים בכיוון רציף הרברט סמואל. מסביבי רוחשת המולה של רצים והולכים, ואיני יכולה שלא לשמוע את קטעי השיחות המתנהלות סביבי:
בשדה התעופה אני תמיד קונה את הבושם…
היא כזאת ביצ'ית שאין לתאר…
חומצות אמיניות…
המנכ"ל החליט על תכנית ההתייעלות…
היינו שם שבוע בקיץ שעבר…
אתה בטוח שהוא כזה בטלן? …
ועוד כהנה וכהנה…
אני מנסה להשלים בדמיוני את השיחות הקטועות, בעת שאני מתענגת על מראה הים ממולי ומפליגה במחשבותיי. כשאני חוזרת לחוף הרחצה, השחייה בים היא תענוג צרוף של שקט אלוהי ואנרגיה נפלאה שאני מטעינה את עצמי בה כל יום מחדש. ממליצה לכל אחד ואחת לאמץ את 'הסוכה' המטפורית בחוף הים הקרוב… תענוג צרוף.
