כבר 4 שבועות עברו ממנו, מהאתגר הזה שהוכנסתי אליו. יכולתי לסרב לו, יכולתי להתחמק ממנו, יכולתי לתת לו לעבור לידי ולהמציא שוב תירוצים למה אני לא יכולה עכשיו. אבל לא הפעם, הפעם הסכמתי לו בידיעה ברורה, שאני הולכת להסתכל לו ישר לתוך העיניים ולהבין פעם אחת מי ינצח את מי.
אני חושבת שבעצם יצאתי למסע הזה, האתגר הזה, שהסכמתי לו, כדי בעצם לבדוק את עצמי. בעצם לבדוק את היכולות שלי, את כושר ההתמדה, את המלחמה מול עצמי, את הסיבולת שלי ואת הכוח שבי. בעצם זו הייתה תחרות מול עצמי.
האתגר הגדול – לנסות להחזיר אותי לכושר, להתאמן, ללבוש בגדי ספורט ונעלי ספורט ולחזור אל האהבה שלי מפעם. וגם ולהפסיק לקנאות בכל המתאמנים, אלה עם בגדי הספורט היפים והחטובים בכל מקום.
הקושי הגדול מבחינתי היה הדבר הזה שנקרא חדר כושר או בעצם מבחינתי להתאמן בו או במקומות סגורים.
הרי אני בנאדם של טבע פתוח, של ים, של מרחבים. קשה היה לי לדמיין את עצמי נכנסת למקום סגור, מלא במכשירים ואנשים ונהנית מזה.
ולאתגר יש שם – make a chabge קראו לו. ומחינתי זה בהחלט שינוי אחד גדול. לשנות את הסדר יום שלי, לחזור מוקדם וללכת לחדר כושר. זר לא יבין זאת – רק אני.
אז כרגע אל תשאלו אותי בינתיים אם יש מנצחים כאן, התוצאות מתנדנדות. פעם אחת 1:0 להולמס פלייס ופעם יש שוויון. היו משחקים מקדימים, היה דע את האויב, הייתה הכרות מעמיקה, היו יחסי אהבה שנאה, אבל ככל שהשבועות חלפו, מודה, התחלתי להנות ואפילו הלא יאומן קרה, חיכיתי לשיעורים וגם נשארתי לאימונים נוספים מרצוני החופשי לגמרי, בלי תירוצים.
אני חושבת שאנחנו עדיין בבדיקה – אני והכושר, אנחנו עדיין מסתכלים אחד על השני, מנסים כמו בכל זוגיות, להבין היכן החולשות החוזקות ובעיקר להינות יחד.
אז כן כבר רואים תוצאות. העליתי מסת שריר (אני ???), ירדתי באחוזי שומן. הניצחון הגדול יהיה כשאחזור לשמלה הירוקה האהובה שלי.
