הילד שלי עלה לכיתה ז' ואני נזכרת בכיתה ז' שלי בבית ספר גורדון. היינו כיתה איך לומר? די מופרעת, עברו אצלנו הרבה מורות מנוסות וטובות וגם פחות טובות- קל לא היה להן. ואני? לא ממש הבנתי מה אני עושה שם, ילדה מופנמת שכותבת שירים למגירה. עד שהחליטו למעלה בהנהלה שרק אחת יכולה לעשות כאן סדר: ירדנה הדס. היא נכנסה עם שיערה האדמוני, נוכחותה המרשימה ובה בעת המאיימת, ולא עבר זמן רב עד שכולם, אבל ממש כולם נרגעו בכיתה הזו ולא רק נרגעו, גם למדו, ולא רק למדו, גם כתבו פרויקט אני, שהיום הפך ל"עבודת שורשים" משובטת, אבל אז היה באמת "אני", ייחודי ופרטי ויצירתי של כל אחד ואחת, כפי שרק ירדנה ידעה לדרוש, עם שירים וסיפורים ואיורים ואילן יוחסין משורטט ביד. ואז גם יצאתי מהאנונימיות שלי, ירדנה היא שגילתה אותי, שיבחה את כישרון הכתיבה, נתנה לו ביטוי ואני פתחתי את הפה וגם את סגור ליבי והאמנתי לה כשניבאה לי עתיד בתחום הספרות. בימים אלה כשספר שלישי שלי יצא לאור וכבר נמצא בחנויות הספרים, כשאני עוסקת במה שאני כל כך אוהבת: לימוד כתיבה וספרות, ומעודדת אנשים להוציא את היצירתיות שבהם, לחשוב מחשבות על ספרות ולקרוא…אם אפשר הרבה. אני לא יכולה שלא להיזכר בה, בירדנה, שכבר אינה עימנו, ובמה שהעניקה לי, ונותר לי לקוות שגם ילדיי יפגשו בדרך ולו רק מורה אחת כמו ירדנה הדס…זה מספיק.
