זהו.
החופש התחיל רישמית. נפרדנו, השתלמנו, סיכמנו. עוד קצת ישבנו ודי.
לחות מונחת באויר. כולנו נוטפים ורוחשים ומעבר לשבת המלכה ממתין לפנות בוקר של יום א' המיוחל ומאחוריו, בעזרת צ'רטר יווני עלום שם נהייה בחופשה.
החופש. חול וים ויוגורט וזיתים ו..ארבעה ילדים פרטיים לחלוטין, משמע, כל התלונות על התנהגותם, תהייה אשר תהייה, עלינו..
אבל רגע לפני אני מבקשת להביא את הפן הפרטי שלי למחאה.
אני עומדת להיות מאד כנה (כרגיל) ולפתוח את כל הקלפים. אז מי שקיבתו רגישה (בעיקר לנתוני שכר מחפירים ותנאי עבודה קשים) שיתפנה לעיסוק טוב יותר.
לדוגמא קפה קר מול המזגן עם ספר, רגליים למעלה ומוסיקת רקע נעימה וחרישית (על מי אנחנו עובדים, אני ואתם יודעים שלקרוא אותי עכשיו הרבה יותר מציאותי ממה שפורט לעיל. וזה גם סוג של לקחת חלק במחאה מבלי לנטוף זיעה!!)
הקירח ואני. זוג צעיר. לא נטול דרמות. אך מלא תקווה. מאד אוהבים, ניצוץ בעיניים. יוצאים לדרך.
לו יש התמחות מאד ספציפית, מתחילת דרכו התעסוקתית. פסולת, אם אתם מתעקשים, הקירח הוא מומחה לטיפול בפסולת. מה עושים ואיפה עושים את זה ולמה. הוא עסק בזה הרבה לפני שהעיסוק בתחום הפך להיות כל כך סקסי. והוא מצטיין בזה. גם היום.
גם לי הייתה ועדיין התמחות מאד ספציפית, לא לדעת לבחור. לרצות מלא דברים, לחלום ולרוב להגשים.
ככה התחלנו. דירה פיצפונת משכנתא עצומה. ויאללה לדרך.
לא היה פשוט, אבל למי לעזאזל פשוט כאן. היינו עם כולם באיזשהו מסלול, נאבקנו אבל האמנו שנגיע, לא היה לנו ספק.
הקירח טיפס לאיטו, כי לאיטו זו הדרך המהירה ביותר שהוא מכיר ואני זיגזגתי בתזזיתיות כי זו הדרך שלי.
עד ש.. במהלך שירות מילואים בראמללה, עת הימים הקשים של פסח 2002 הוזעק הקירח לג'נין, "חומת מגן" לא ארחיב על כך, כבר כתבתי על הנושא ובטח עוד אכתוב.
רק אומר, כי זה קשור והכרחי, שלעמוד מול ועדה של משרד הביטחון (תאומתה של ועדה בביטוח הלאומי) הוא מעמד קשה משפיל ומפיל. להוכיח שנפשך פצועה כשאין בידייך צילום רנטגן או בדיקת דם שתעיד על כך. להיות מסוגל לשכנע את עצמך שזה לגיטימי לבקש עזרה, להיות החלש לאיזשהו זמן לא ידוע.
זהו תהליך ארוך, וגם יקר! כי לעמוד לבד מול המערכת זה בלתי אפשרי, לא כשאתה בנקודת השפל הגדולה בחייך. (למזלנו, כמו בהמון רגעים אחרים בחיינו, התייצבו לימיננו אנשים טובים ומוכשרים שהושיטו יד).
לסיכום: אחרי שנים של מאבק הוכר הקירח ב 20% נכות. שהם ידידי שווה ערך ל798.40 ש"ח בחודש!!!
במשך כך וכך שנים לא עבד הקירח. הוסט ממסלול חייו, איבד יכולות וכישורים, איבד את כבודו, חסכונות ובית ועוד, אין ספק ש798.40 ש"ח הם בהחלט התשובה ההולמת לכל זה.
הערת ביניים, התמוטטות אינה מתרחשת ביום. היא אמנם מהירה בהרבה משיקום, אבל הצרה איתה היא שעד שאתה מבין מה קורה, עם מה אתה מתמודד ומפנים שזה לא יחלוף תיכף, עד שקלטת את כל זה יסודות הבניין עליו בנית את חייך כבר נגועים, בור נכרה מתחתיך ועד מהרה אתה קורס לתוכו.
ברם אולם, מדובר בנו, אנחנו והג'וקים ונמלות החציר. היינו בבור, לזמן מה, לא קצר, אבל אז התחלנו את המסע החוצה. שוב, למזלינו תמיד הייתה שם יד מושטת, אנשים אהובים ויקרים שמבט עיניים ומגעם בחיינו היו רפואה.
ואז, באקט של שיקום, של הבנה והבראה בחרנו לעסוק במה שאנו עוסקים היום. בחרנו מודגש משום שאני עומדת להתלונן נורא ומאד על תנאי ההעסקה שלנו, הצרה היא שבכל פעם שאני עושה זאת הגוף בו אני עובדת מיד מחזיר לי בחזרה את הבחירה הזו. לא טוב, את יכולה ללכת.
בעבודתי (עליה כתבתי לא פעם, וארשה לעצמי היום, הפעם להתייחס רק לחלקים הקשים והבלתי הולמים בה משום שאני בטוחה שקוראי הנאמנים יודעים בוודאות עד כמה ליבי שייך חתיכות חתיכות ל12 ילדים שלא אני הבאתי לעולם, איך ימי ולילותי שזורים בחייהם היום כשאני כאן ולעולמים)
אז בעבודתי אני נדרשת לשמש כאם, הקירח כאב וילדינו כ.. ? שאלה טובה, משום שהגוף בו אני עובדת, גוף בעל שם דינוזאורי וניהול פרהיסטורי, קיים כבר 60 שנה ומתהדר בכך, מעולם, אף פעם לא השקיע שום משאב, למד חקר או הבין מה קורה לילדי הזוגות אשר גדלים כך. לא היה לגוף הזה להציע לי שום דבר כשנכנסתי לתפקיד כדי לעזור לי לשמר את התא המשפחתי שלי, את הזוגיות שלי, את השפיות שלי ושלנו. המעט שקיבלנו היה בזכות האנשים שאני עובדת איתם, בזכות ההבנה של המנהלת שלי שכדאי וצריך.
כדי לסבר את האוזן אספר כי ל50 ילדי אומנה, 8 מבוגרים, שהם הזוגות, ילדיהם והצוות הצעיר (שנת שירות, שירות לאומי וכ"ו) יש פסיכולוגית אחת בחצי משרה.
כעת יש שתי עוס"יות בשני חצאי משרה, אבל עד לפני שנתיים הייתה אחת.
אנחנו נדרשים לעבוד 24 שעות ביממה, שבועיים ברצף. להיות שם בכל מצב, יום ולילה. אל מול מערכות החינוך, לישכות הרווחה ההורים הביולוגים, הצוות הטיפולי.
אנחנו נדרשים להכיל את הצער וללקט את השמחות. להצמיח ולטפח. ללמד דרך ארץ ולהרחיב אופקים. לספוג את הזעם שלהם, של הוריהם, לעיתים אפילו להיות חשופים לפגיעה, פיזית ונפשית, לאיומים. לאזן בין חיי המשפחתון (משפחתון הוא שם מוזר לדבר, הוא נגזר ממשפחה אבל בלתי מובן בעליל..) לחיי הבית, להורות שלנו לצרכי הילדים הפרטיים שלנו. ובעיקר להיות, נוכחים. כל הזמן.
דירת המגורים שלנו צרה מלהכיל. היא הייתה קטנטנה והרחבנו אותה מעט. לא הושקע בה דבר מעבר למה שהיו חייבים. אין לי מטבח, פיסת שיש והתעקשות שלנו להתנהל בתוכה כאילו הייתה בית לכל דבר. אני לא יכולה לבשל בדירה שלנו. אפילו לא חביתה. אנחנו נתקלים זה בזה, פשוט כי בין השיש לספת הסלון יש רוחב מרצפת וגם אם היינו צנומים שכאלה היינו נתקלים..
יום העבודה שלנו מתחיל בשש בבקר ומסתיים כשהוא מסתיים. אנחנו עובדים בשבת ומקבלים בעבור זה יום חופש. לא תוספת של 100% אלא פחות מ100% על היום עצמו ויום חופש שלא ניתן להמירו בכסף או לצבור אותו.
ושורת המחץ: בעבור כל זה, ועוד, אנחנו מקבלים, יחד, משרה וחצי, בחודש מואר 6500 ש"ח לשנינו.
כן, הייתי צריכה לנשום עמוק כדי לחשוף את הפרט המעליב הזה. וכן, כל הזמן אני זוכרת שבחרנו, אז מה? בחרתי לבוא לפה, לעבוד בלי סוף, לסכן באיזשהו אופן את שלמות התא המשפחתי שלי ואת שפיותי, בחרתי לתת ולצמוח מתוך הנתינה, בחרתי לקחת את כל הטוב שהמקום הזה הציע לי. אז מה?? בגלל שבחרתי מותר לשלם לי שכר בלתי הולם שכזה?
אני חושבת, ומי שחושב אחרת מוזמן להגיד, שאין אלטרואיזם צרוף. מהטמה גנדי ואמא תרזה יש מעט. כל מי שבא לעשות עבודה שכזו נושא באמתחתו אינטרס, אישי.
זה מצוין, משום שללא מענה לאותו אינטרס אי אפשר לעשות עבודה שכזו, אי אפשר לתת כך כך הרבה מבלי לקבל תמורה, כזו (רגשית אישית) ואחרת (כסף!) אם יש לב טוב ומסירות ואומץ. אם יש יושרה ונאמנות ורצון כנה ואמיתי ובנוסף אינטרס שמקבל מענה זהו הצרוף המושלם למשימה.
אני חוששת שאנשים שמגיעים לעשות עבודה שכזו נושאים בתוכם כאב או מצוקה, כזו או אחרת, והם מנוצלים. באופן ציני ואכזרי. משום שמנפנפים מולם בבחירה שלהם, ונדמה להם שאם בחרו אפשר לנהוג בהם כך. כי הרי בדמוקרטיה הזו אם בחרתי אני חייב לשאת בתוצאות, ואני גם אדם חופשי לקום וללכת..
אני חושבת שזו רעות רוח וניצול לשמו. אני מאמינה שאם אדם מוכן להקריב כל כך הרבה ראוי וכדאי שהמערכת בה הוא עובד תוקיר אותו ותערסל ותיטיב עימו ותטפח ותראה את צרכיו כאדם, כהורה. ותשקיע בו כל משאב אפשרי. כמצופה מאיתנו. ותגרום לו לרצות להיות. ותדע לאפשר לו ללכת בהגיע הרגע מלווה בעיצה, כשבכיסו חסכונות ובליבו אהבה והערכה.
בהשתלמות בה היינו בתחילת השבוע נאם המנכ"ל. איש שכולו פוליטיקה. איש שעומד בראש גוף שמשקיע כפי הנראה הרבה מאד אנרגיה בלתת לעובדיו את המינימום שבמינימום, אפילו לא את מה שמקובל לתת במשק כולו. עד קצה התחום האפור איפה שכבר כמעט נוגע בשחור.
"עבודת קודש אתם עושים" מילמל, ואז השפיל עיניו והוסיף משפט או שניים בעיניין השכר, הוא מודע כך אמר לנומך השכר ופועל במרץ לשפר את המצב (קודמו בתפקיד נחקר אצל רשם העמותות בעיניין גובה שכרו). מילמל ואז המשיך בקול רם וחזק מיישיר מבט חודר. מסביר לנו עוד ועוד על התפקיד שלנו ועל חשיבותו, ועל דרישותיו האין סופיות. משכנע את המשוכנעים.
"עבודת קודש" הוא צמד המילים ששמעתי הכי הרבה בשש השנים בהם אני כאן. זהו מושג שנלקח מעבודת הכהנים בבית המקדש.
להזכירכם, בשל הכבוד שרכשו להם ובשל ההבנה שעבודתם רבה היא ונעלה חסכו מהם כל התעסקות בחיי היומיום. הם לא קנו בסופר ולא שילמו משכנתא. איבון מהבנק לא התקשרה אליהם. נהגו בהם בכבוד, כמי שעושים עבודת קודש.
אני מוחה! אני כועסת ממש!
ואני מלאה בדאגה על כך שכלום לא ישתנה.
שאני אחת ושהכעס הזה והחשיפה עוד יעלו לי ביוקר..