צילום: נירה פרי
מכירים את ההרגשה שהמסך יורד אבל המחזה ממשיך להתקיים אצלכם בראש והרגשת אי נוחות סוגרת עליכם?
זה מה שקרה לי אחרי הצפייה במחזה הכסאות מאת אג'ן יונסקו מיוצרי מחזה האבסורד, בהפקה של תיאטרון מלנקי.
על המחזה
גיבורי המחזה הם זוג זקנים החיים יחד לבדם כבר 75 שנה בבניין מוקף מים. בעודם מחכים לאורחים, הם מדברים על מה שעבר ועובר עליהם. כל אחד מציג את העולם החוויתי שלו. לעיתים יש הסכמה ועידוד, לעיתים הסיפורים לא נפגשים. האישה ממשיכה לפנטז על גיבור חלומותיה הבעל קצת מדוכדך מהישגיו בחיים.
האישה מדברת על בנם הקטן שהיה "לא בריא ולא שלם" ובגיל שבע עזב את הבית. היא מבכה את הנטישה ואת קריאתה לילד לעצור בעוד שהוא הלך ואפילו לא הביט לאחור.
הבעל מספר סיפור שונה, הם אמנם רצו ילדים אבל זה לא קרה, אולי זה מזל כי הוא עצמו היה לדבריו בן מנוול. וכמו מי שאיחר את הרכבת הוא מביע את צערו על ההחמצה ומספר על תחושת האשמה וייסורי המצפון שמלווים אותו.
הם ממשיכים להעלות זיכרונות ולרגע שוקלים לבטל את הגעת האורחים משום שחשים עייפים אבל העיתוי אינו מתאים כי האורחים מתחילים להגיע. מגוון של אנשים שהצופים מכירים מתוך התיאורים המילוליים של הזקנים: גברת יפה, קולונל, ואפילו קיסר.
הזוג מקבל אותם בכבוד ובטקסיות, עורך ביניהם הכרות ומזמין אותם לתפוס את מקומם. הבמה מתמלא בכיסאותיהם הריקים של האורחים הדמיוניים.
צילום: נירה פרי
ברקע, בתחילת ההצגה וגם לקראת סיומה נמכרות תוכניות , תוכניות דמיוניות וכל כך סמליות. שמעוררות הרבה תהיות: האם אלה תוכניות לחיים? ומה הטעם במכירת תוכניות לחיים כשהחיים נגמרים? ואם עושים תוכניות, מה אם הן לא מצליחות? איך זה להיות בכלל בלי תוכניות?
ההצגה מציפה שאלות על מהות החיים, על התמודדות עם בדידות, על החיים ביחד עם חווית הלחוד, על האמונה העיוורת ביכולות שלא מומשו, על אכזבה לקראת הסוף וההתמודדות עמה,
יש משהו מפחיד בהתמודדות עם הלא נודע והידיעה שאין הזדמנות שנייה.
לסכום:
הצגה מעוררת מחשבה, הצגה עם משקל שמתיישב בלב.
אהבתי את הסיום: אם אהבתם תספרו לחבריהם ואם לא אהבתם תספרו למי שאתם שונאים.
בהנחה שאתם חברי, דעו שאני אהבתי וממליצה לכם לראות.
המחזה: אזן יונסקו
תרגום: אלי סבג
עיבוד ובימוי: מיכאל טפליצקי
משתתפים: יבגניה שרובה, מיכאל טפליצקי, אינה סלביטקר, פבל קרבצקי
אורך ההצגה כשעה