"הכי קל זה לפרק", משפט שכולנו יודעים לצטט אבל לא באמת מבינים את המשמעות שלו. זה כל כך קשה שמי שלא עבר את זה לא יוכל לדמיין. זה ללכת לישון לבד ולקום לבד. זה לחזור לבית ריק. זה עוד המון דברים לבד, וזה גם אומץ אחד ענק, עצום.
הכי קל זה לפרק.
גם אני האמנתי בזה. זה משפט שאומר רק מי שנמצא מהצד השני של המטבע, לא מהצד שלי. לפרק זה הכי קשה וכואב ופוצע ומדמם. ולא רק הילדים חשובים, גם המבוגרים.
זה כל כך קשה שזר לא יבין. אלו הרגלים שנשברים, הרגלים של שנים. זה לקום בבוקר וללכת לישון ליד מישהו. זה לשכב על הספה ולהתכרבל. זה לישון כפיות. זה עוד מישהו שרואה את הילדים באותה התלהבות כמוני, כמו שאף בן זוג אחר לעולם לא יראה אותם. זה אוכל למיטה כשחולים, זה להשתיק את הילדים כשישנים. זה לנקות את הבית כשלי לא בא, ולהכין ארוחות למשפחה.
זה אלף ואחד דברים קטנים ומליון דברים גדולים.
זה לקום בוקר אחד כשאין את כל זה, ומתחילה התמודדות שנראית בלתי אפשרית.
וזה גם אומץ אחד ענק. עצום.
להסתכל לזוגיות בלבן של העיניים ולהגיד שזה כבר לא שם. שזה לא נכון לי, שאני רוצה אחרת, שהילדים חשובים אבל לא מקריבים בשבילם את החיים, כי זה סתם תירוץ שנובע מפחד.
ואנחנו אמיצים. ואנחנו חשובים. ומגיע לנו.
לקחנו הכל בחשבון, הבנו שהחיים משתנים אבל לא נגמרים. הם מתחילים מחדש, אחרת, מתוך חוזק עצום, מתוך התמודדות עם הפחד הזה שמוביל כל כך הרבה אנשים לזוגיות לא טובה – העיקר לא להיות לבד.
ואנחנו לבד. ביחד, אבל לבד. חוזרים לבית ריק, או מטפלים בילדים, אבל הולכים לישון לבד וזה בסדר. זה לא קל, אבל זה בסדר.
כי באמצע יש עבודה, ויש חברים ויש חיים ואנחנו מתמודדים איתם בעצמנו.
אם זו לא גבורה אני לא יודעת מה כן.
אנחנו מפרנסים את ילדינו, מרימים אותם כשאנחנו ממוטטים, שמים אותם לפנינו, חוסכים מעצמנו כדי שלהם יהיה, מטפלים בהם, שמים לב לקשיים שלהם, ומגייסים את כל הסבלנות והרכות כדי להכיל אותם בזמן שאנחנו בעצמנו מתפוררים ונשברים, גם כשעצוב לנו ואנחנו רוצים להתכרבל במיטה עם שמיכה על הראש.
ובמקביל, אנחנו מגלים את עצמנו, המראה הופך להיות בחזרה חשוב מאד, חוברים לחבורות כמו כשהיינו בני נוער, יוצאים, מבלים ונהנים.
אנחנו קמים כל יום לאין, לריק, ומתמלאים בעצמנו רק בזכות הכוחות שלנו.
ואנחנו רוצים ככה, ורוצים אחרת, ומנסים וטועמים, ממש כמו בגיל ההתבגרות, אבל הפעם עם משכנתה וילדים ואחריות ומחויבות. ואת הכל רק בעצמנו.
ואני חושבת שאין מישהו מאתנו שלא ניסה להמנע מהמצב הזה, להלחם עד טיפת הדם האחרונה אבל אוסיף בזהירות שהלב יודע עמוק בפנים מההתחלה מה שהשפתיים לא תמיד מוכנות להוציא.
כשהעתיד הופך כל כך לא בטוח וההווה הופך להיות כל כך מאתגר, באמת אפשר להגיד שהכי קל זה לפרק?