ההורים תיארו ילדה מקסימה ונבונה, רגישה וטובת לב. מקבלת ונותנת אהבה, אבל – ביישנית, משפילה מבט ונאלמת דום בחברה.
הם הגיעו חסרי אונים, כאובים, אפילו כועסים עליה. איך זה יכול להיות?? מה הם עשו לא בסדר??
בחרנו לצאת לעבודה משותפת ולהתמקד באירוע קבוע שמאד הפריע להורים: "בכל פעם שאנחנו נכנסים לחנות או למפגש כלשהו, X בדלת מורידה מבט לריצפה, נתקעת באדמה, לא מסוגלת לדבר ולזוז"….
ומה אתם עושים? שאלתי.
"דוחפים אותה קדימה, כועסים ואומרים לה שתפסיק כבר את ההצגות המרגיזות שלה".
על פי הגישה ההתנהגותית, ניתן לעצב התנהגות על ידי חיזוקים ועונשים. הצעתי להורים שיחזקו את הילדה לפני כניסה לאירוע/חנות/מפגש, יביטו בעינייה, ויגידו לה תוך חיבוק: "אנחנו מבינים שקשה לך להכנס למקום חדש ולהרגיש בנוח. אבל אנחנו סומכים עלייך שאת מסוגלת להיכנס פנימה, להביט בעיניים לאנשים מולך ואפילו לחייך. אנחנו נכנס לחדר ונתבונן בך עד שתצליחי. וכשתכנסי, תקבלי חיבוק גאה גדול"… ההורים קיבלו משימה לעמוד קרוב מאד לכניסה, במרחק נגיעה מרפרפת מהילדה, ולחזק כל התחלה של התמודדות עם המצב. בהמשך, מהצלחה להצלחה, להתרחק בצעד אחד קטן מהדלת, ולאפשר לה לפסוע במסלול עצמאי…
באופן דומה, כאשר שאלתי את הילדה מה היא חושבת כשהיא מגיעה למקום חדש, ענתה: "אני חושבת שכולם מצליחים ואני לא". מה את מרגישה? המשכתי. "פחד" השיבה. שאלתי מה יעזור לה, השיבה: "שההורים יעודדו אותי. ולא ייוותרו לי. אבל לא בכעס. עם תקווה"….
להתבונן בילד שלך מתמודד ולעודד אותו – זו מתנת ההורות. לא נוכל ללכת במקומו, ואין טעם לכעוס על קשייו.
כדאי לרכוש שפה משותפת ולהיות איתו, בקושי שלו, ומבט מאמין.
להתראות, עדי
M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי וטיפול בלקויות למידה, אתגרי קשב, הדרכת הורים, מתמחה בפסיכותרפיה CBT
האתר שלי http://www.adi-kaufman.com/
