אני והאיש שאיתי חיים חיים מאוד אינטנסיביים. זה לא שאנחנו רודפי הוריקנים או ציידי ממותות, זה רק שאנחנו רודפים אחרי 4 הוריקנים קטנים ומנסים לצוד שאריות שפויות בין שעות העבודה לשעות הילדים. ככה זה כשמצד אחד יש לנו 4 פיצקים שובבים במיוחד בבית, ומצד שני שנינו עובדים, והוא עוד צריך גם לנסוע לעבודה ובחזרה. החלטנו להיענות לאתגר של סלונה ודיאט יופלה ולהשתתף בפרויקט שיוריד לו את הכרס, בתמיכה ובליווי שלי ושל דיאט יופלה.
האיש שאיתי נעדר ברוב הימים 12 שעות מהבית, חוזר ישר לארוחת הערב (במקרה הרצוי), למקלחות (במקרה הנסבל) או להרדמות (במקרה המצוי). וההרדמות פה לוקחות זמן, ומשאירה אותנו לנשנש משהו מול הטלוויזיה ולהירדם כדי שיהיה כח להתחיל מחר הכל מחדש. בתוך העומס הבלתי פוסק הזה אנחנו לא מספיקים לחשוב על עצמנו.
גוזלי הזמן והאנרגיה הכי חמודים בעולם
מה נגלה אם כן נעצור רגע ונחשוב?
אולי נקלוט שאי שם במהלך ההריון הראשון שלי הוא עבר תאונה ושבר חוליה בגב, ושבעצם את ההשפעות הוא ואני סוחבים עד היום.
אולי נבין שבלי ששמנו לב השנים גם הן חולפות ומתחילות לגבות מחיר מהגוף, גיל 43 זה לא משהו שהולך ברגל, הרי.
אולי נבין שאם אוכלים את מה שהכי מהיר וזמין, ולא מתעמלים ולא מקשיבים לגוף יש סיכון גבוה לסיים במחלקה לטיפול נמרץ לבבי, במיוחד עם ההיסטוריה המשפחתית של האיש.
עכשיו, שלא תשלו לרגע במחשבה שאני נשארתי במשקל בו נישאתי לו, או שאני מלכת יופי, אני לא רצה, ואני לא כוהנת של מזון בריאות, יש לי הרבה מגרעות. אבל החיים כרגע מזמנים לי אפשרות לשפר אותו – ואיזו מין אישה אהיה אם אוותר עליה?
אז אחרי שכנוע קצר ביותר (הפתיע אותי כמה שהוא לא התנגד, כנראה שגם הקיבוצניק הכי אדיש-לחיצוניות בעולם יודע שמצבו הנוכחי כבר לא בריא) החלטנו לקפוץ למים. מקסימום אתעורר יום אחד לצד בראד פיט, מה כבר יש פה להפסיד?
החשש העיקרי שלי? שהוא ידרוש ממני להתעמל גם. אז אל תגלו לו, טוב?
דבר הבעל:
גדלתי עם השנים
אף פעם לא הייתי רזה וזריז אלא נטיתי יותר לכיוון תולעת ספרים מאשר לספורטאי. גם לא הייתי עצלן, תמיד נהניתי לטייל ולצעוד, ובתור ילד שגדל בקיבוץ טיפסתי על עצים ומה לא, אבל עם הזמן והשנים ובמיוחד אורח החיים שמחייב ישיבה לשעות ארוכות בעבודה, ומעט מאוד זמן פנוי אחרי שעות העבודה, הכרס (שתמיד היתה שם) תפסה נפח. באופן מילולי לגמרי. תוספת הילדים חיסלה את מעט זמן הפנאי שהיה, ותאונה שהוסיפה מגבלות תנועה גרמו לכך שהיום אני מתעייף מכל פעילות הרבה יותר מהר, מה שהאיץ את תהליך ההפיכה לבטטת כורסה.
ובכן, הגיע הזמן לשנות, לא ?
הפוסטים הבאים בסדרה:
צעד ראשון – מה שנכנס
צעד שני – ומה שיוצא