קיבלתי הודעה שהגיעה התשובה של הפט סיטי שביצעתי.
צילמתי את עצמי ברגע הקריטי כשאני פותחת את התשובות של הבדיקות.
אותו הרגע, שאולי יהיה הרגע שיהפוך שוב את חיי או אותו רגע שיחזיר את החמצן, שכבר שבוע לא נכנס פנימה בצורה נקייה אל תוך גופי.
מטרת התיעוד שלי היתה להביא למודעות את מה שאנו המחלימים חווים "ביום שאחרי". ביום הזה שהסביבה מצפה שנחזור לשיגרה שלנו. שמתקשה לקבל, לעיתים, את השינוי שחל בנו או להכיל את הפחדים שמתעוררים בנו כל פעם מחדש.
את זה אני מקווה שאני מצליחה להעביר באותנטיות.
הצל הזה שמרחף מעל ראשנו.
הרגישות שלנו ושל הצוות הרפואי ששולח אותנו לבדיקות בכל פעם שאנו חווים כאב מטריד.
הביקורות והמעקב שאנחנו עוברים כל חצי שנה כדי לראות שהכל תקין.
והשנים שאנחנו סופרים כדי שנוגדר כבריאים מן המניין. (לכל סרטן יש את מדד הזמן שלו. אם לא היתה חזרה אחרי X שנים אז הסיכוי לחזרה הולך וקטן) עד אז אנחנו נקראים ב"הפוגה".
שלא לדבר איך כל בדיקה כזו "זורקת" אותנו שוב לאותם רגעים של גילוי המחלה (אם אז קיבלתי תשובה שלילית למה שעכשיו לא אקבל?)
הבנתי שכל פעם לפני בדיקה, גם אם אני ממש מנסה להסתיר. אני לא ממש מצליחה. הגוף שלי, המחשבות שלי, הרגשות שלי, ההתנהגות שלי מאותתים ולא מסתירים את כל מה שמתרחש.
אני מתוחה, אני "על הקצה".
רגישה מאוד עד דמעות או עצבנית וחסרת סבלנות.
משתדלת ל"העלם" ולהמנע מכמה שפחות תקשורת עם אנשים כדי להמנע מאותם מצבים של בכי או כעס.
מתמודדת עם המחשבות שכבר בונות תוכנית עבודה, ל"מה יהיה אם התשובות יהיו לא תקינות?".
מתעוררת בבעתה מהחלומות שמתגלים כסיוטים, שמשחזרים את העבר או מדמיינים את העתיד "הנורא מכל".
מסתכלת על הפחד שמחלחל כל פעם ברגעי הנאה, כאילו אומר לי "חכי חכי אל תהני כל כך".
ומתמודדת עם נקודת החולשה הזו בגוף, במקרה שלי זה הגב. שכל פעם ברגעי המתח האלו, נתפס ללא יכולת לזוז (רק מספר זריקות וולטרן מצליחות להקל על הכאב) או תוצאות בדיקה תקינות.
ואיך אני מתמודדת עם כל זה אתם שואלים?
קודם כל אני מודעת לרגשות שמתעוררים לי בגוף ומקבלת אותם.
לא מחמירה ומבקרת את עצמי "שוב את בלחץ? למה את לא מתרגלת?" אלא מקבלת בהשלמה, שזו הדרך שלי להתמודד ונותנת לעצמי את המרחב שאני זקוקה לו באותם ימים.
לא נותנת לפחד להשתלט עליי.
בכל פעם שהוא מגיע אני מדברת איתו "בקטנה" אבל מהר מאוד מחליפה את המחשבה הזו במחשבה חיובית, מעודדת ומקדמת שמדוייקת לי.
באותם ימים, כדי לא להתמודד עם זה לבד אני משתפת את מי שיכול להכיל אותי. להקשיב לי מבלי לפחד מהדברים שאני מבטאת. מבלי להנמיך את התחושות שלי "מה את בלחץ הכל בסדר" (למרות שאני יודעת שזה מכוונה טובה ורצון להרגיע)
וגם מתרחקת באותם ימים, כדי לא להתאכזב, מאותם אנשים שהייתי רוצה שיתעניינו ויהיו רגישים אליי, אך אני יודעת שהם מתקשים לעשות זאת.
ברגעים האלו כל מה שאני זקוקה זה ליכולת לבטא ולהוציא החוצה את התחושות והפחדים שלי כמו שהם, לדעת שיש מסביבי אנשים שמבינים אותי, רגישים אליי ומאפשרים לי את אותו מרחב שאני זקוקה לו באותם ימים מלחיצים.
ואם אתם סקרנים לראות בדיוק את המתח שאנו חווים כל פעם מחדש או לדעת מה תוצאות הבדיקה צפו בתיעוד
מצטטת לכם קטע שכתבתי בבלוג שלי "כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו, כשהאדם נפגש עם החור השחור והאפל בתוכו משהו מתעורר.
על אותו אדם נצרב חותם שלנצח ישאר שם! מעליו תהיה עננה שלנצח תרחף! לעולם הוא לא יחזור להיות אותו אדם שהיה לפני.
הוא יהיה מישהו חדש ביחד עם המישהו הישן.
כי כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו…"
ואם אתם רוצים לקרוא בהרחבה על "היום שאחרי" או לשתף
הכנסו לבלוג שלי בסלונה "להפוך את הלא נודע לחגיגה" וקראו את הפוסט המלא "השיגרה הלא שיגרתית שלי" >>>http://saloona.co.il/yafitel/?p=678?ref=blog_main
[youtube UCUW83x2bh4 nolink]