הטיול הקשוח למדבר

אצלנו בחבורת הג'יפאים יוצאים ממצרים פעמיים בשנה, פעם אחת בפסח ופעם שנייה בסוכות, השנה הטיול למדבר היה קשוח ומאתגר במיוחד.

שבוע לפני היציאה לטיול התחילו שמועות מכיוון דני רופ ושרון וקסלר שייתכנו גשמים בדרום הארץ ויש סיכוי גדול לשטפונות במדבר.

בקבוצת הווטסאפ 'ארבעת הגוג'ונים' (שנקראת כך לזכר אותם ארבעת הגוג'ונים *גוג'ון=סוג של בורג שמחבר את הצמיג לג'יפ, שנשברו באחד הג'יפים במהלך אחד הטיולים) התחיל דיון סוער לגבי 'אולי נשנה מסלול ונעלה צפונה'? 'אולי נדחה ביום או יומיים ונצא אחרי שתחלוף הסכנה..' 'זה נראה לכם אחראי לצאת ככה לטייל במדבר ולישון בשטח באוהלים'? ורק האיש שלי היקר, המכונה גם 'המפקד' בחבורה, היה נינוח ורגוע וניתן היה לראות שביב של תקווה על פניו וחיוך קטן בליבו 'שרק יתפוס אותנו שטפון אמן!'

מפה לשם יצאנו כמתוכנן, אחרי יומיים של אריזות כשכל הבית ארוז היטב בצ'ימיגג, במאחורה, במקדימה, בין הרגליים ואיפה לא יצאנו לדרך דרוכים ומרוצים.

מה שאני אוהבת בטיולים האלה חוץ מהנוף המדברי שעושה לי את זה ביג טיים, זה את הבריחה מהמוכר והידוע, את הגיבוש המשפחתי, הלינה המשותפת באוהל, תכלס זה סוג של הליכה אל הלא נודע- את נכנסת לישון עם שמיכה שק"ש וכרית, עם הראש לכיוון אחד והרגליים לכיוון השני ולעולם את לא יודעת איך תקומי. אני אוהבת את המפגש עם החברים (הפעם היינו 45 נפשות מספר לא מבוטל בכלל), את הבישול בשטח, את הלילות הארוכים סביב המדורה (תכלס את המקלחת שאחרי אני אוהבת הכי הרבה).

הטיול השנה הזכיר לי את יציאת מצרים יותר מתמיד. ליתר דיוק הוא הזכיר לי את עשר המכות שנחתו על עם ישראל בצאתם ממצרים.

נתחיל עם המכה דם – כבר בהכנת ארוחת הערב הראשונה אחת החברות חתכה ירקות לפויקה הנכסף, ויחד עם הירקות חתכה לעצמה את האצבע, ככה טוב טוב עם הרבה דם מסביב. כולן סביבה לא איבדו את העשתונות ומיד שפכו לה על האצבע מכל הבא ליד קפה שחור,עם הל,בלי הל, עם חוואג', עם כמון בלי כמון בקיצור נפתחה מחלקת ER מדברית וכל אחד ואחת נתן את חוות דעתו הלא מקצועית. אחרי חבישה וכאבים עזים נסעה החברה עם בעלה לקבל טיפול מקומי במרפאה התורנית, החבר'ה המדברים לקחו אותה ממש ברצינות, אפילו הזמינו אותה לקבל זריקת טטנוס למחרת (היא וויתרה כמובן על התענוג בכל זאת מדובר אצלנו בחבר'ה קשוחים).

מכת צפרדעים- אחרי כמויות הגשם שירדו כל החיות המנומנמות קמו לתחייה ויצאו החוצה. זכינו לשכשך בגבים מלאי המים (נו טוב ומלאי גם הבוץ) ויחד איתנו שכשכו להן צפרדעים מדבריות וקשוחות.

מכת כינים– כמו כל שנה גם השנה הבאנו איתנו IN HOUSE את שלנו מהבית והבנות החליפו אחת עם השנייה כחלק מחווית הביחד והשרינג.

מכת ערוב– לפי וויקיפדיה הערוב הוא תערובת של חיות טרף, אך פרשנים מודרניים יותר פירשו שהכוונה לחרקים ומכרסמים- היה לנו גם מזה וגם מזה, מסתבר שמשנה לשנה הילדים גדלים והופכים לרעבים יותר. היו רגעים שהרגשתי שעוד רגע הם עומדים לטרוף אותנו. חרקים מכרסמים היו בשפע בכל זאת שלושה ימים במדבר בלי להתקלח היינו מושא להערצה עבורם.

מכת דבר ומכת שחין– מגיפת דבר ושחין אמנם לא תקפה את הבהמות שלנו, אבל היתה בהחלט מגיפת שלשולים, ככה בקטנה, שתקפה כמה נבחרים מאיתנו (יודעי דבר מספרים שהיו כאלה שהתעוררו ב3:00 לפנות בוקר ויצאו בריצה מהאוהל בחיפוש אחרי ההר הקרוב והשאירו שם עוד הר).

מכת ברד– אז כמו שרופ ווקסלר הבטיחו תפס אותנו חתיכת מבול וברד ירד מהשמים. תחילה ליוו אותנו תוך כדי מסלול רגלי יפהיפה בקניון עדה, טיפות גשם קלות כאלה שמדגדגות את הלחי ומרעננות אותך בזמן ההליכה, בהמשך הטיפות התחזקו והפכו לגשם של ממש.

'המפקד', הידוע גם בתור המבוגר האחראי בחבורה, לא נכנע לגחמות של ההרפתקנים והחליט ברגע האחרון שלא נישן את הלילה בשטח.

כמה טלפונים (מזל שהיתה קליטה) לחבר מקומי מעין יהב מתקופת האוניברסיטה, וה'מפקד' סידר לנו סככה. ביומיום משמשת הסככה רחבה וחנייה לפני שורת משרדים של החממות המקומיות. הסככה היתה עבורנו מקום נפלא להקים בו את האוהלים, הגענו והופתענו לגלות שזכינו גם בשירותים (עם אסלה) כיור עם מים זורמים ואפילו מטבחון.

בערב עלינו על הג'יפים ויצאנו לראות את תחילת השיטפון ש'המפקד' כל-כך חיכה לו ואכן זו היתה חוויה של פעם בחיים, בבוקר כבר זכינו לראות מקרוב את מה שתמיד רואים בחדשות מול העיניים.

מכת ארבה– אם נתעמק רגע במאפייני הארבה: "יכול להתרבות במהירות רבה בהיווצר תנאים מתאימים ולנדוד בלהקות. הם פושטים על שדות ובמהירות רבה מכלים יבולים. הם מסוגלים לאכול כמעט כל סוג של מזון" נגלה שזה תיאור מדויק של חבורת הילדים שהיו איתנו. (סה"כ 27 כשהקטן בן 5 והגדול בן 15).

מכת חושך– הכי כיף בטיולים במדבר זה כשאלוהים מכבה את האור ומדליק שמים של כוכבים. כולם מרימים רגע את העיניים למעלה מהמדורה (לשם שינוי לא ממסך הנייד) ומתחילים לזהות את הדובה הקטנה והגדולה שנוסעת בעגלה ומתקרבת לכוכב הצפון.

מכת בכורות– טוב על המכה הזו אפשר לכתוב פוסט שלם ונפרד. אבל בהקשר של הטיול שלנו אני חייבת להודות שהופתעתי לטובה. הופתעתי שהשנה לא היו הרבה קיטורים לפני, רק בקטנה הוא סינן 'נו די, בואו תודו שהייתם מעדיפים לנסוע לאיזה מלון או צימר מפנק על מי אתם עובדים? זה לא מאוחר לשנות תכניות.'

הופתעתי לגלות תוך כדי נשנוש גזר בנסיעה (שעברה יחסית בשלום כל אחד הסניף את הנייד שלו בידיעה שהוא עומד להיפרד ממנו לשלושה ימים) שמי שקילף את הגזר היה הבכור הוא ולא אחר.

הופתעתי שהוא אפילו נהנה בטיול הקשוח (למזלנו לזוג חברים מהחבורה יש בכור משלהם, תאום סיאמי שלו שהם ממש משלימים זה את זה).

היה לו גם זמן איכות עם 'המפקד', בשעת ערב אחרי שהקמנו את האוהלים ופצחנו בהכנות ארוחת הערב במטבח המאולתר, יצאו ברגל התאומים הסיאמים ואבותיהם לשכשך בגב הקרוב במים הקפואים (והלא צלולים אבל מי רואה בחושך?) וחזרו מאושרים ונקיים מתמיד. אנחנו שכשכנו בבוקר שלמחרת והרווחנו את המקלחת (בוץ) שלנו.

אלה היו עשר המכות שלנו בטיול הקשוח למדבר.

היו גם לא מעט רגעי צחוק, היו עצירות לקפה ותה ועוגות והיו מלונים ואבטיחים בכל זאת אחרי לילה בסככה בחצבה פינקו אותנו בשלל.

היה יין בלי סוף (ככה זה שאחד הזוגות הוא בעל היקב פלאם צריך לדעת לבחור חברים) היה גם מי ששכח להביא פויקה אבל סלחנו לו (פשוט התרגלנו).

היו גם שיחות לנשים בלבד. כל פעם משהיא אחרת נעמדה ושאלה 'באות?' ומיד בשקט בשקט הנשים נעלמו להן מהמעגל והתמקמו על איזה גבעה לא רחוקה מדי אבל מספיק רחוקה בשביל שהילדים והגברים יניחו להם רגע.

היתה חלוקה ברורה של הילדים לג'יפים: היה ג'יפ תורן עם כל הקטנות הפטפטניות, היה הג'יפ של המתבגרים הצעירים שרצו כל הזמן לשבת על הנהג ולהרגיש את ההגה, היה הג'יפ של המתבגרים ההארד קור אלה שבעיקר עשו פרצוף של סובלים בשקט ומדי פעם שאלו מתי זה יגמר כבר?

היה גם אירוע מחונן ומרגש כשבלם של ג'יפ החליט שהוא נופל, זו היתה הזדמנות נהדרת לאותם גברים קשוחים שרק מחכים להוציא את ארגז הכלים של 'ספורט בילי' שזרוק לו שם מאחורה, וסוף סוף לשחק באמת במקגייבר ולהצליח לתקן את העולם, אל דאגה הם אכן הצליחו.