החצר

כל שבוע מחדש אני משדלת את נכדי הקטנים "לשחק איתי". לא, לא משעמם לי. האמת שפיתחתי קנאה לשלט ולמסך ואני מנסה לתפוס את מקומם לשעה קלה.

הילדים של היום שקועים במשחקי המחשב, מכורים למסך, האקסבוקס הפך למרכז החיים ואם אין בידיהם איזה שלט בו הם יכולים לשלוט על המדיה הם מרגישים משועממים.

איפה משחקי המחבואים, הקלאס, החמש אבנים, הקפיצה על חבל, המחניים והתופסת?

 

class

אני נזכרת בגעגוע בדברים הפשוטים שהעסיקו אותי ואת חברי בילדותי הרחוקה.

בילוי מאד אהוב בילדותי בהונגריה היה לצפות בכל המתרחש בחצר הבית. לחצר גדולה זו הגיעו בעלי מקצוע, רוכלים, ושכנות, בזו אחר זו "לדפוק את השטיחים".

בעלי המקצוע היו:

סנדלרים, כן נהוג היה לתקן נעלים, חורים בסוליות נסתמו, קרע בנעל נתפר, ואפילו היה נהוג לצבוע נעל ישנה שתראה חדשה או שתתאים בצבעה החדש לבגד מסוים.

היה את מוכר הקרח, שבא כמובן רק בקיץ, כי הרי בחורף המזווה היה קר יותר מכל מקרר. היה צריך להגדיר לו מה גודל גוש הקרח שרוצים לקנות, רבע, חצי, שלושה רבעים או שלם בהתאם לגודל המקרר כמובן. את גוש הקרח הקנוי לקחו הביתה בעזרת מלקחיים מברזל שקצותיו הדקו את הקרח משני צדדיו והייתה ידית ששימשה לנשיאה מהחצר עד לבית. לפי סימני הטפטוף אפשר היה לדעת מי קנה קרח באותו יום.

היה גם פחח, שתיקן סירים ישנים שנשחקו בשימוש ושהיה בהם חור. אותו פחח ידע גם לחבר בחוט ברזל כלי קרמיקה שנשברו. היה מחורר את הכלי לאורך קו השבר ומשחיל חוט ברזל לחורים כמו שרוכים בנעליים.

משחיז הסכינים הגיע עם עגלה ועליה גלגל גדול אותו סובב עם הרגל,  ועליו הניח את הסכינים להשחזה.

בעל המקצוע המאכזב היה מנקה הארובות. לא יכולנו לצפות בעבודתו כי הוא רק עבר דרך החצר ומיד נכנס לבתים לבצע את מלאכת הניקיון.

נהגנו לעמוד מול בעלי המקצוע ולראות בפליאה את כל שלבי התיקון, וכמובן היו בנינו כאלה שרצו להיות כמוהם, כשיגדלו.

הרוכלים הגיעו בקול תרועה, צעקות וצלצולים, -"אלטה זאכן, אלטה שיך"- שפירושו ביידיש וגם בגרמנית – "חפצים ישנים, נעליים ישנות"- אני לא יודעת למה צעקו ביידיש. יכול להיות שחיקו את הרוכלים היהודים, שתמיד היו סוחרים טובים, בכל אופן כל אמצעי היה כשר כדי להודיע על הגעתם ולהוציא את האנשים מביתם. הם מכרו עצים ופחם להסקה, קנו ומכרו רהיטים, שטיחים, בגדים, כלי בית, הכל יד שניה ובזול, כמובן.

היחידות שגירשו אותנו מיד עם הגעתן היו האימהות שבאו "לדפוק שטיחים". באמצע החצר היה מתקן בצורת "ח" עליו היו מניחים את השטיח. עם מחבט מיוחד למטרה  זו היו האמהות דופקות על השטיח על מנת להוציא ממנו את הלכלוך והאבק. מלאכה זו הייתה כרוכה בהמון אבק, ענני אבק, שעפו לכל עבר עם כל מכה שנחתה על השטיחים. היה הגיון בגירוש.

זה היה הזמן להתחיל משחק אחר.

אמרתי כבר שאני מתגעגעת ????????????

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.