הוצאת: מודן, הכורסא
אתחיל בזה שהספר הוא פשוט כיף של ספר שנגמע במהירות (ולא רק בשל אורכו הקצר יחסית).
נפוליאון הוא קשיש בן 85 בעל עבר מפואר כמתאגרף, שלאחר הקריירה שלו כמתאגרף עבר לעבוד כנהג מונית. גם הדרך שבה התגלגל להיות נהג מונית הינה משעשעת ומפתיעה. והוא יוצא כעת לקרב האחרון של חייב – הקרב האישי שלו כנגד הזקנה וכנגד המוות שניצב קרוב יותר מתמיד מבעד לדלת. הוא מתגרש מאשתו ז'וזפין למרות הבטחתו להיות עמה בטוב וברע. מתעלם מבנו שמוגדר בעיניו כ'חלזון רכרוכי'. ומגייס את נכדו לאונר הידוע בכינויו 'קוקו' למסע הרפתקאות מטורף ומצחיק. ונראה שנפוליאון עושה הכול רק כדי לא לפגוש ביריבו המר: המוות ובחיי הגלות בבית אבות (והציניות שבה הוא מתייחס לבית האבות משעשעת כל כך). לאונר רואה בסבו נפוליאון – כמתאגרף גיבור אל מוות, וכקיסר בן דמותו של נפוליאון המקורי. אט אט לאונר מגלה דברים שמובילים לסדקים בתפיסתו את סבו האדיר והגדול. הוא מגלה על הסיום המשונה של קריירת האגרוף של נפוליאון, על הקשר של נפוליאון עם בנו (אביו של לאונר) ועל הסיבה המדהימה והמפתיעה שבגללה סבו וסבתו התגרשו. כאשר פקיחת העיניים נעשית באופן משעשע ומגלה ילד בוגר שמבין היטב וניצב מול האמיתות בעיניים פקוחות.
אז במבט ראשון אמנם נראה שהספר הוא ספר כיפי, קליל ומצחיק. אבל הוא טומן בחובו כל כך הרבה מסרים ונוגע ברגישות שמועברת דרך הקלילות והמצחיקות של הספר. הוא עוסק בקשר העמוק של בני זוג לאחר שנות נישואים רבות. למרות הגירושין, האהבה עדיין פועמת ועדיין מרפרפת על פני השטח במלוא עוזה, על היחס בין הילדים להוריהם המזדקנים ועל הפתרונות המוצעים שעולים ביחס לאב. על הקשר המיוחד בין נפוליאון לנכדו לאונר, ואף על הקשר המיוחד של ז'וזפין סבתו דרכו אל נפוליאון.