החופש הגדול נגמר…..
האמת שהשנה היה חופש די רגוע. הנכדים כבר גדולים, הייתי מגויסת הרבה פחות, וגם הימים בהם הייתי איתם היו די שלווים. הם ישנו עד מאוחר, נהנו משעות הבוקר השקטות בבית הממוזג.
רק לשם נימוס הצעתי פעם ללכת לבאולינג ואני ממש שמחתי לשמוע את התשובה "לא בא לנו", "רוצים להישאר בבית".
התמסרנו לרוגע, למשחקי קופסה וכן, גם למשחקי מחשב. בימינו אין בלעדיהם.
בערב, כאשר אני משכיבה את הנכדים, אני גם "משכיבה" את כל הטלפונים והאייפדים, מכסה את הילדים נותנת להם נשיקת לילה טוב, מכבה את האורות ומיד מתפנה לחבר את כל המכשירים לטעינה. גם הם צריכים כוחות מחודשים ליום המחר, ואוי לי אם אשכח אותם.
אז עכשיו הכול נגמר, השקט חזר ואני ממש נהנית ממנו.
אני מאוד אוהבת להיות בבית, בבגדים נוחים, בנעלי בית, בלי איפור ובלי תכשיטים, אוהבת להיות לבד, אוהבת את השקט והשלווה אבל גם מודעת לסכנה שבדבר. קל מאוד להתרגל לזה ולשקוע בבדידות, להתנתק מהעולם.
ראיתי את זה קורה לאמא שלי, היא תמיד רצתה להיות באי בודד, לבד, רחוק מהאנושות. אני קצת מתחילה להבין למה, אבל ממש לא רוצה להגיע לזה.
טוב, זה לא באמת יקרה כי אני מחכה שהחגים יהיו כבר מאחורינו, מחכה להתחיל את החוגים שלי, לראות הצגות לשיר בערבי שירה, לצאת פעמיים שלוש בשבוע, לפגוש אנשים, לשמוע הרצאה על דברים מעניינים, להרגיש את העשייה.
החברות שלי טוענות, כי גם כאשר אני לא עושה דבר, לטענתי, אני עושה יותר מרוב האנשים בגילי. יכול להיות שזה נכון, כי כאשר אני בעשייה ביתית, כמו עבודות בית, קריאה, כתיבה, צפייה בטלוויזיה, תשבץ או משחקי מחשב, אני בתחושה שלא עשיתי דבר.
אני אף פעם לא משועממת. תמיד עושה משהו, אבל אם המשהו הזה הוא לא מחוץ לבית אז זה לא נחשב. אולי אני צריכה ללמוד לשנות גישה ופתאום חיי יהיו מלאי עשייה.
בינתיים ראש השנה מתקרב וכבר צריך להתחיל לחשוב מה מבשלים? את מי מזמינים? נשארים בארץ? או בורחים לחו"ל?
אני נשארת ומתחילה לעשות רשימת מאכלים שצריך להכין ורשימת קניות, שלא יחסר דבר.
יהיו שם גם תפוח וגם דבש, להמתיק לנו את השנה החדשה, שתביא לנו בריאות בריאות ועוד בריאות וכל היתר כבר ימצאו את דרכם אלינו לבד……… אמן.
