לפני כשבוע פורסם בעיתון סיפור עצוב על אישה צעירה, אם חד-הורית, שרצחה את ילדיה בסכין ואז ניסתה להתאבד, אך לא הצליחה. היא הועברה לבית החולים במצב קריטי ורופאים נלחמים על חייה.
הטקסט הזה לא בא לתאר מקרה נורא של אימא שרוצחת את ילדיה הקטנים. הוא גם לא בא לתאר את החיים האינטנסיביים שלנו, שרמת הלחץ התמידית בהם יכולה לגרום לכל אחד להשתגע מרוב ייאוש. הטקסט הזה כן נוגע בחוסר היכולת לכבד בחירות של אדם בוגר, במיוחד כשהבחירה היא להשתחרר מהמציאות של החיים אחת ולתמיד.
התעצבתי במיוחד כשקראתי שעל אף שאותה אישה הבהירה ללא כל צל של ספק, כשניסתה לשסף לעצמה את הגרון, שכל רצונה הוא למות ובכך להביא קץ לחייה שהיו מבחינתה סיוט מתמשך, בכל זאת החליטו הגופים האחראים סביבה להחזיקה בחיים בניגוד לרצונה. למה? גם אם נתעלם לרגע מזה שהם פעלו בניגוד לרצונה, הרי שאם "יצליחו" במשימה והיא תחיה, אחרי ההחלמה תחכה לאישה הזאת, האומללה ממילא, מציאות עגומה מאוד וצפויה מראש. היא תשלח למאסר עולם או בכלא או במוסד לחולי נפש, ובשני המקרים תיאלץ לחיות את הסיוט שיצרה יום אחר יום למשך שארית חייה.
האם יש פה מישהו שמאחל לעצמו מציאות שכזאת? מה, לעזאזל, יכולה להיות הסיבה להשאיר אותה בחיים אחרי שהפגינה בבירור שהיא מעדיפה למות? יש רק תשובה אחת: העמדת פנים! העמדת הפנים היא ההצהרה שחיי אדם הם בעלי ערך עליון.
אנחנו מעמידים פנים שהחיים הם בעלי ערך עליון, ובמקביל שולחים צעירים וצעירות למות במלחמות פוליטיות חסרות טעם או מטרה.
אנחנו מעמידים פנים שהחיים הם בעלי ערך עליון, ובמקביל מפתחים נשק גרעיני כדי שנוכל להרוג כמה שיותר אנשים בפצצה אחת.
אנחנו מעמידים פנים שהחיים הם בעלי ערך עליון, ובמקביל חולפים באדישות על פני חסרי-בית בדרך למסעדה או לקניות.
אנחנו מצהירים שהחיים הם בעלי ערך עליון, ובמקביל אנשים הורגים זה את זה בגלל תאבת בצע, קנאה, אמונות שונות, עקרונות מנוגדים ועוד.
אבל כשאדם בוגר מחליט ליטול את חייו, פתאום כולם קופצים להצילו תוך התעלמות מוחלטת מהאדם, שהחיים האלה הם שלו, ומהבחירה של אותו אדם למות.
איזו זכות יש לנו למנוע מאדם בוגר מלממש את רצונו למות? אחרי הכול, שלא כמו רצח, אותו אדם לא פוגע באף אחד חוץ מעצמו.
לא בחרנו מתי לבוא לעולם הזה… מגיעה לנו לפחות הזכות לבחור מתי ואיך לעזוב.
אני משתמשת במאמר זה כצוואתי הפומבית: אם יגיע יום בו אבחר לעזוב את גופי הפיזי, בבקשה מכם, אל תתערבו בבחירה שלי – אל תפריעו לי למות.
אני נושאת תפילה, באהבה ובחמלה, לאותה אישה – מי ייתן ומשאלתה למות תתגשם.
שאקטי מאי
*****************************************************************
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳
למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN
מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״
למידע על הסדנאות היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com