הדס מסביר לי הדוקטור בטלפון. את חולה. פאוזה.
כנראה הוא ציפה שאמשיך להתנגד. הוא לא טועה. אני ממשיכה להתווכח שאין צורך באשפוז, שהדרמה מוגזמת וששינוי תודעתי או דיקור ישיבו אותי מיד לקדמותי וגם את ההמוגלובין המתרסק. מה שיבוא קודם.
הוא לא מוותר העיקש. נכנעתי.
משם הדרך לפנימית ב’ היתה קצרה. מאד קצרה. לרגע הרגשתי אצילית כמו הנסיכה מווילס ומורמת מעם כמו מרי אנטואנט. אני, הדס, תעודת זהות שלוש שבע שתיים שתיים אפס ארבע ארבע תשע, דילגתי על כל הליכי המיון לסוגיהם ולגווניהם, חתכתי את כל שעות ההמתנה מורטות העצבים חסכתי אינסוף תשובות מייגעות לשאלות ידועות מראש ועליתי מיד למחלקה. אפילו המדבקות הגיעו אליי ישירות (רק המתדפקים הקבועים על דלתות בית החולים יבינו כמה מרגש זה מעמד הענקת המדבקות ) . גם דף ההסבר לסדר היום במחלקה נראה אטרקטיבי- שש בדיקות דם, עשר סבב רופאים, אחת חלוקת תרופות ובארבע סבב רופאים נוסף. די מבטיח. פחות מבטיחים היו השכנים.
הפנימיות ידועות כמחלקות פחות חינניות. זיהומים בשילוב של זקנה מתקדמת הם לא השראה ל-ווג. המראות, הריחות והקולות עושים אותי עצבנית וקשה במקום חומלת ורכה. אבל לפחות קיבלתי מיטה פינתית מופרדת עם חצי קיר גבס שבעיני היה חזק ומבדיל כמו חומת ברלין. שם במזרח הגוססים וחסרי המזל ופה במערב אני, נטע זר.
שגרת האשפוז עוברת בעצלתיים. החלק המסעיר בו הוא ההסעות או יותר נכון המסיעים. טובי בנינו אינם משרתים עוד בטייס מסתבר, הם מתגייסים לשורות המסיעים. חסונים, מוצקים ושריריים הם מגיעים למיטות החולים ומטלטלים אותם בנחישות ובבטחה בין קומה לקומה, בתוך מעליות נתקעות ובמסדרונות צרים מלהכיל. ממתינים בין בדיקת אקו לב לביופסיה לסיטי וחזרה למחלקה. הו המסיעים.
אם לקצר את שעות ההמתנה, את התהיות, את חוסר הבהירות ואת ההדחקה נגיע לרגע ההכרזה. הוא רגע מכונן כך אומרים. חשדות שהצטברו ורמיזות בלתי מובנות הובילו אותי לפנות אל אחת הרופאות במחלקה. היא נראתה לי אישה אסרטיבית חדה וישירה. לא טעיתי. כן היא מאשרת החשד הוא ממאיר, לימפומה מסוג הוד’גקין. הבנתי שלא הבנתי. איפה הירידה החדה במשקל, התחושה הקמאית, הקריסה של הגוף, איפה הקלישאות על הסרטן, איפה הגוש הזה והכאב החד. אין, היא מסבירה לי, הודג’קין הוא סרטן אחר. והביופסיה מאשרת.
אז אדון גוגל הכיר לי את מיסטר הודג’קין וכבר הפנמתי את התמונות של מערכת הלימפה ובכלל הרופאים מסבירים שזה סרטן קל, אחוזי החלמה נפלאים והגם שהתעקשתי שהייתי בוחרת בסרטן שד כדי להגשים חלום ישן ולשפץ את מה שדורש שיפוץ (גם זה גנטיקה דפוקה) כולם מסבירים לי שזה הסרטן הכי טוב שיש. גם רופא המשפחה לא הבין על מה המהומה והוא מוסיף שטיפולי הכימו לא נוראיים כל כך. אחלה יחסי ציבור ואחלה סרטן. נראה לי שזכיתי, איך הם אומרים, במפעל הפיס של הסרטנים. העיקר לצאת מפה.
אני עומדת להשתחרר. לרגע הזה ייחלתי. אם כבר למות אז שיהיה לי היגייני. לא עוד שיעולים מלאי ליחה, קטטרים מלאי שתן ובלי אנחות הזיקנה במיוחד בלי האנחות. מתמחה טרוטת עיניים ניגשת אליי בזהירות וכמעט לוחשת את שמי, הדס היא מוודאה, הגיעו תוצאות בדיקת האיידס שלך. למזלנו התשובה שלילית.
תודה אני מחייכת . חדשות נפלאות