מי שעוקב אחרי מאי בלוג יודע שאני פרודה, לכיוון של גירושים, אחרי כמעט 30 שנות נישואים. אחת ההרפתקאות שאני רוקחת לעצמי במסגרת התהליך, הוא מעבר לתפוח הגדול – תל אביב. חייתי חיים נוחים ובורגנים, בצמוד קרקע גדול ומפנק ברעננה. במעבר חד – מתכננת הצטרפות לצעירים עם רסטות וקעקועים, שהפרייבט שלהם הוא קורקינט חשמלי והם גרים בדרום תל אביב. פלורנטין מקסימה אותי, אני עובדת שם כמאמנת בדירה קטנה, יושבת בקפה סיטי ומוצאת מקומות אחרים. פעם לכוס יין, פעם אחרת לבירה – האנרגיות, הצעירים, האמנים, נגן רחוב, בתי המלאכה שעדיין נותרו שם. מרגישה בבית.
במסגרת פרק הנעורים החדש. מחפשת מקום גדול יותר, בו אוכל להשתכן. ראיתי דירות מתפוררות, אחרות עם דרישות שאי אפשר לעמוד בהן (למשל: דירה ללא מזגנים בה נדרשתי לממן את המיזוג) הכרתי את השוק ואת המתווכים בשמם המלא – ובשבוע שעבר מצאתי סופסוף משהו מתקבל על הדעת. דמיינתי כבר שאני יושבת שם על המרפסת עם כוס יין אדום, עד לרגע שראיתי את החוזה. ים של מילים וסעיפים הותירו אותי בתחושה עמומה של השפלה. מאחורי המלל היה משהו כוחני וקיצוני. השוכרים בדרום תל אביב, הם בדרך כלל אנשים שאין להם. אני לא כזו, אני עוף מוזר, שבאמצע החיים רוצה לחיות דווקא שם, בפלורנטין, בצבעוניות התוססת הזו. מאחר שאני מישהי שיש לה, ולא סטודנטית תפרנית, יש לי פרספקטיבה לראות איך זה עובד.
הבן שלי הציע הצעה יצירתית: נוסיף לחוזה סעיף, שגם אני אוכל להעיף את מר עורך דין מהבית שלו מתי שבא לי. בחוצפתו הרבה, מציין מר עורך דין בחוזה שאם אני, מסיבה זו או אחרת, מחליטה לעזוב באמצע השנה – בנוסף לזה שאביא שוכר (שזו דרישה לגיטימית) אשלם קנס של 1,500 שח (אחרי דין ודברים בהערות אדומות שלי בחוזה – הוא עשה טובה והוריד לקנס מופחת של 1,200 שח…). שימו לב: הוא יכול לזרוק אותי בכל רגע ואני, אם לא מתאים לי, למרות שאני טורחת להביא מחליף – נדרשת לשלם קנס.
כשאתה בעל המאה ורוצה לשמור על הנכסים שלך זה בסדר – לרבים יש נכסים. אבל, כשאתה מפסיק להבין שמולך יש בני אדם נושמים וחיים – אתה מפסיק להיות אדם בעצמך
