הגרסה המוצלחת ביותר…

בילדותי תמיד היה עניין סביב החורף,
כשהגשם הראשון, והשני, ועשירי הגיע,
היינו מצטופפים סביב החלון ומביטים בו דקות ארוכות,
היה זה מן אות לא כתוב,
שאיפשר לחדול מכל עיסוק,
ופשוט לגשת לחלון ולבהות בו, לבהות בך,
משתקף בו ובוכה את כל הדמעות השמחות והעצובות,
שעדיין לא נבכו.

גם אם זה היה באמצע הלילה,
היינו עומדים ומתכרבלים, ארבעה ילדים ואימא ועל כל אחד מרוח חיוך.
אבא שלי לעומת זאת,
מעולם לא חשב שיש משהו שמצריך קימה באמצע הלילה עבורו.
לא כשאיחרנו לחזור הביתה,
ואימא שלי הייתה עומדת בחלון אכולת דאגה מחכה לבואנו,
ובטח ובטח לא כשיורד פאקינג גשם.

אבל לא אני אשפוט אדם שבליבו אין חדרים לדאגה או פסטורליה.

מי שאני היום, זה סך כל החוויות שחוויתי עד היום,
הטובות והרעות, השמחות והעצובות, המשמעותיות והשוליות.
וכיון שהיום אני רואה עצמי כגרסה המוצלחת ביותר שלי,
לא נותר לי, אלא לקבל באהבה וקבלה את כל מה שחוויתי בחיי.
וגשם תמיד יחזיר אותי לחלון הילדות,
וייתן לי הזדמנות לבכות את כל מה שלא נבכה עדיין.

רק בטוב,
מיכל

(בתמונה: כשצילמתי את טלילה, הרגשתי שהיא בגרסה המוצלחת ביותר שלה, הלוואי וגם היא חושבת ככה)