לסבתא שמחה וסבא אליהו היה פעם משק עזר. בחולון. סבא שהיה תפסן בבניין, פרנס את חמותו, אשתו ושבעת ילדיו. 10 נפשות דרו בבית הקטן עם הריח המשכר שהיה ערבוב של פריחת הדרים ושל טטבילה, מילה בערבית שפירושה מלית של בשר טחון שסבתי הדמשקאית ידעה להכין.
זכורים לי במיוחד הביקורים היומיים עם אמא אחרי ארוחת הצהרים. אמא ואני היינו פותחות את השער ונכנסות בשביל. על הדלת היה פתק עם שגיאות כתיב רבות של סבתא. זה היה משהו כמו "תחף אשוו" ועוד פתקים מצחיקים כאלה שאהבתי לראות.
סבתא הייתה מנויה לעיתון "שער לעולה" בעברית קלה.
חיכיתי לבואה וכשהגיעה סבתא עם הבמבה, היינו שתינו יושבות לצפות בסדרה "מרקו". בדרך כלל לקראת הסוף, כששוב מרקו לא מצא את אמא, היינו ממררות בבכי, סבתא שמחה ואני.
עכשיו תדמיינו בית שאת אבן הפינה שלו הקימו בשנת 1956 כשיכון מטעם שיכון עובדים. נבנה עם קיר משותף על אדמת מנהל של 1,300 מ"ר. במבואה עוד אפשר לראות השפעות של תחילת שנות ה60. מחיצה כסורג פנימי מעוצב ממתכת.
תדמיינו אותי נכנסת בדלת הזאת, של הבית עם התריסים הירוקים, שקומת המגורים העליונה שלו הורחבה בשנת 1965. והקסם שנדבק בי מהבית שמדבר אליי בשפת האם של סבתי, הקסם הזה נדבק גם בהם, בזוג הקונים שלי. אלה עם הנשמה הרחבה.
"אני לא מבינה מה הוא מוצא בישן הזה. אנחנו כל כך שונים". כך, בשעות אחר הצהרים של שישי ובעת ביקור שלישי של בנה בנכס, מטיחה בי האם. היא הגיע עם הבן לביקור השלישי שלו בבית. הפעם עם מטר…('רק שלא יתקרר, רק שלא יקשיב לאמא…' כך אני ביני לבין עצמי).
כשזה זה אתה פשוט יודע.
ואני יודעת שהקונה…יודע.
ואיך אני יודעת?
תחילה הסקרנות, הם בנו חלום. ראו את הבית בעיני רוחם ושיתפו אותי.
זה לקח כחודשיים ימים מאז שהכרתי אותם והבנתי מה הם מחפשים.
"יש משהו ישן – חדש ובשבילכם" בישרתי בשמחה.
שער הברזל חורק. החלונות מעץ צבוע בירוק.
גם הסורגים של שנות ה50 המאוחרות קורצים להם…
והנה הדלת נפתחת…מישהו (מעניין מי…) דאג לפתוח את החלון הצפוני (שממש מול דלת הכניסה) האמצעי של תריס הגלילה שמחייך את חיוכו הרחב בבואם.
והרוח נושבת והבית מדבר את השפה שהם כמהים לה. שפת אימם, שפת אמי. שפת הסבתא שקראה "שער לעולה".
אולי שפה שכבר כל כך נדיר למצוא פה. שפת התמימות של מרקו הילד שנכנס ללב של כולנו. 
Save
