בשבוע שעבר כיהנתי כ"מפיקה" באירוע בגני התערוכה.
זה היה אירוע לקהל יעד מסוים. כזה שחוזר על עצמו בכל שנה. ומסתבר שהוא אטרקטיבי ביותר ומאד, לאותו קהל יעד.
זהו כינוס מקצועי עם מושבים עתירי ידע ומידע. והוא גם פלטפורמה לכל היצרנים בשוק לחשוף לקדם ולשווק את מרכולתם. הרבה מהמרכולת הזו הינה מוצרים בתחום המזון. משקאות גבינות לחמים ממרחים חטיפים ארטיקים ועוד ועוד מני דברי אכילה. שפע. מטורף.
כל משתתפת ומשתתף זכו לקבל בכל אחד מהביתנים הרבים שי. וכך נגררו נשים וגם גברים עם תיקי ע-נ-ק ממוטטי כתף כשהם חמושים בעגלת שוק לגיבוי או בטרולי שהביאו מהבית.
פעם אחר פעם שידלה הכרוז את הבאים להתייצב באחד מאולמות הדיונים, פאנלים מקצועיים, הרצאות. אך הבאים התקשו לוותר על עוד ביס ממרח דגים או לק ארטיק או שלוק תה קר קפוא. ועל הדוגמא חינם-חינם שחילקו.
הגדיל לעשות אותו איש חובש כיפה בעל חזות רצינית שהביט כה וכה ובהרף דחף לתיקו המתפקע מארז שום מסל העיצוב שהונח על הדלפק. דחס והמשיך לדוכן הבא. כי אם אפשר אז למה לא בעצם?
זאת לא הפעם הראשונה שאני צופה במחזות שכאלה על נגזרותיהן השונות. ומכיוון ולא פעם בחיי כבר האכלתי רעבים של ממש (רעבים לטיפוח, יחס ויד מלטפת. ורעבים ממש. משמע לאוכל) משהו במחזה שנגלה לעיני הפעם היה מעורר מחשבה ומטריד.
מה הופך אותנו ללקחנים שכאלה?
מדוע אנחנו רוצים עוד ועוד? ואז עוד קצת ושוב.
מה מזין אותנו באמת וכמה אנחנו יכולים להכיל מזון,חפצים, תמונות מתחלפות, אלכוהול, בגדים נעליים חפצים…
באיזה רגע הבנתי שהעמדה השיפוטית שלי כלפי הזולת גורמת לי אי נוחות. וכך מצאתי את עצמי מפנה את השאלות הללו אלי חזרה.
זו הייתה הזדמנות לשאול את עצמי שאלות חשובות. בעיקר ברגע הזה בזמן בו לכאורה "אין לי כלום" במובן החומרי. והאין כלום הזה צובע את ימי ואת לילותי ובאופן נכלולי מותיר אותי באמת ובתמים חסרת כל.
היומיים הללו סיפקו לי הזדמנות להתבונן על עצמי ולחשוב כמה מיותר יש לי. ומה אני צריכה באמת.
ומה ההבדל הדק אך הכה משמעותי בין להצטרך ללרצות.
ומתי לרצות הופך אותי לעבד. ולמה מה שצריך מצמיד אותי משותקת לקיר כמו קורבן שוד.
מה את רוצה עידית? ומה את צריכה?
מה ממה שיש לך מספק אותך ממלא ומרגיע? האם את מסוגלת לראות מה יש לך?
האם הפיתוי למלא סל ענק בכל מני דברים רק כי אפשר מזכיר לך משהו?
מיום שאני זוכרת את עצמי אני בהשרדות כלכלית. מילדות מוקדמת. כתבתי על כך לא פעם. הסיבות שונות ומגוונות. העובדות הינן שאת אותו מאבק הישרדותי גררתי אחרי אל חיי הבוגרים כשובל מרופט חסר תועלת אך עיקש כיבלת ועד עצם הרגע הזה טרם פיצחתי את הקוד הסודי והמוצפן לאיך שלא לחיות כך.
כישרון. יוזמה. יצירתיות. נחישות וחריצות לא הביאו אותי לחוף הנכסף. עדיין לא.
האופן הדיסקוטקי בו התנהלו חיי בהביטים כה רבים מכיל בתוכו כל כך הרבה בילבול ולקויות תיעדוף מגוונות עד אין סוף. לצד כמה הבנות יצוקות ובסיסיות לגבי יחסים, הורות, קירבה ונאמנות.
ובכל זאת. הגבול השקוף והדק בין צריכה לרוצה תמיד היווה אתגר.
בת 46. מסתובבת עם תיק עצום מימדים בתוכו דוגמיות אקראיות מפה ומשם. כי פעם מזמן נתנו לי. כי זה יקר לי נורא ומאד. כי התגלגל אלי. כי צריך שיהיה גם כזה. כי אני רוצה. ואת זה אני ממש חייבת.
היומיים האלה גרמו לי לרצות להניח את התיק. להקל על הכתפיים. כאבי הגב שלו הפכו בלתי נסבלים.
אני מבקשת למיין ולדייק.
לאפשר לעצמי לנוע הלאה במסע החיים בקלילות. להיות יותר ערה לבחירות שלי במה אני לוקחת וממי. ולמה. במה אני שומרת אצלי ואיתי. ועל מה הגיע הזמן לוותר. להניח בצד הדרך.
אני צריכה אוויר. כי לנשום אני חייבת.
ואני חייבת לחבק חזק ממש ולהיות מחובקת.
אני רוצה סביבי פרחים וצבע.
ואני לא רוצה או צריכה להיות האיש הזה שמביט לצדדים ובתנועה מתגנבת מעמיס אל סלו המתפקע גם את מה שלא ניתן לו בכלל. רק כי זה שם ואפשר.