אני זוכרת איך התעוררתי בבוקר עם הפנים לקיר, הדמעות עדיין שותפות את פני.
אני זוכרת את הכאב הבלתי נסבל בחזה, את הניסיונות הנואשים לשאוף אוויר, להבין מה קרה.
איך.
בעיקר למה.
כשנמצאים במצב של הלם המוח עושה מין דבר מוזר.
הזמן עובר בצורה לא שגרתית, שעות שלמות מהחיים נעלמות לאנשהו, אני מוצאת את עצמי פתאום במקום אחד בלי להבין איך הגעתי לשם, מה עשיתי בשעתיים האחרונות?
איפה הייתי?
עמדנו ליד הקופיקס ודיברנו. דיברנו על משהו, אני לא זוכרת אפילו על מה.
ואז הוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב. אמר שכואב לו. שאני הבנאדם שהוא הכי אוהב בעולם, שאני הבנאדם שהכי חשוב לו.
אבל שהוא חייב ללכת.
ביקש שלא אשנא אותו.
כהות החושים נכנסה ממש מהר. תוך דקות ספורות.
כאילו אני צפה מתחת למים וכבר אין לי חמצן, אני מנסה לנשום אבל שום דבר לא עוזר. עם כל ניסיון שאיפת אוויר יש לי פחות מקום בריאות.
אני יודעת שזה היה הרגע שבו התחלתי לבכות.
אמרתי שהוא לא יזכה להיות מי שאומר את זה, שאני לא יכולה להיות הבנאדם האהוב עליו בעולם וגם זו שהוא ריסק לה את הלב לחתיכות הרגע.
חזרתי הביתה, לחדר שבו עדיין יש את הריח שלו, שהמתנות שלו עדיין פזורות בו.
לא ידעתי למה חזרתי, כי הייתי חייבת לצאת. רציתי אוויר, וגם לא רציתי. הייתי חייבת ללכת לאנשהו, לכל מקום, רק לא להיות שם, מוקפת עדיין בהילה שלו.
אז פתחתי את הארון וראיתי את כל הברכות ממנו עדיין תלויות שם. "שנמשיך לאהוב".
"אני אוהב אותך"
"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול"
עליתי על מדים ונסעתי.
אני לא זוכרת מתי נסעתי, באיזה שעה בדיוק. אני לא זוכרת דקה מהנסיעה עצמה.
אני זוכרת שהגעתי למשמרת באמצע החפיפה בין משמרת יום ולילה.
אני זוכרת ששאלו אותי מה קרה, אבל לא הצלחתי לענות. אני לא חושבת שניסיתי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה את עצמי יושבת על הרצפה שעונה לקיר מתחת ללוח מודעות בחמ"ל, וממררת בבכי. אני זוכרת איך בכיתי. אני זוכרת שלא הייתה לי משמרת באותו היום. גם לא ביום למחרת. אני זוכרת שישבתי על הרצפה והתאמצתי לשאוף אוויר.
נאבקתי כל שנייה לנשום.
אני חושבת על זה ועדיין מרגישה את הכאב. כאילו מליוני סכינים ננעצים לי בגרון, אני זוכרת את העיניים שלי צורבות נורא ואת המסקרה נוזלת לי על הפנים. אני זוכרת שניסו לשאול אותי מה קרה.
אחרי זה אני כבר לא זוכרת כלום.
הרגע הבא שבו הרגשתי שאני קיימת היה כשהתעוררתי במיטה שלי. השמש זרחה בחוץ וכאילו צחקה עלי, על כל הכאב שהרגשתי. כל כך כאב לי, והדמעות זלגו לי על הפנים בשתי נהרות קטנים.
התהפכתי כדי לסגור את התריס ולשקוע שוב בכהות חושים, ואז ראיתי אותו.
שוכב על המיטה לידי.
ישן בתנוחה העוברית הקבועה שלו, ממש סנטימטר מהפנים שלי.
זה היה הרגע שבו התחלתי לבכות ממש.
הערתי אותו, בשבת בבוקר, עם זריחת השמש, ובכיתי.
אז הוא ניסה להרגיע אותי בדרך שלו.
הוא חיבק אותי ואני בכיתי.
גם עכשיו אני בוכה.
רק המחשבה על זה מכאיבה לי.
חלמתי שהוא נפרד ממני, וכשהתעוררתי לא הבנתי שזה היה רק חלום. הכאב היה כלכך מוחשי.
אז הוא עשה את הדבר היחיד שהיה נכון לעשות. הוא חיבק אותי.
אני הרגשתי שהוא שם.
ולאט לאט הכאב עזב.