לפני חצי שנה גמלה בליבי החלטה, שבדיעבד הסתבר לי שהיא מאד אמיצה: לעזוב משרה
בכירה בעולם הביטוח ולחפש את האתגר הבא.
ההחלטה הייתה מאד לא פשוטה. התנאים שהיו לי בעולם הביטוח, ובטח בחברות שבהן
עבדתי, הם לא כאלה שאתה עוזב כל כך מהר ובלי שיש לך משהו אחר ביד. אני אמא
לארבעה ילדים בגילאי 6,10,13 ושנתיים. כל חיי, הדרייב שלי בא מהעשייה האינטנסיבית.
אפילו בחופשות הלידה שלי לא עצרתי לרגע לחשוב "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה"
ותמיד חזרתי לעבודה אחרי כשלושה חודשים.
בעלי הוא איש צבא שאת רוב שנותיו "בילה" מחוץ לבית . כך שחוץ מקריירה, שהקפדתי
ל"טפח", היה לי חשוב גם להיות דמות משמעותית לילדיי.
התמרונים והג'אגלינג הם כנראה חלק מחיינו כנשים ברגע שאנו מחליטות להיות אימהות,
נשות קריירה ובטח כאשר אנו נשואות לאיש צבא שברוב הימים נעדר מהבית.
נקודת המפנה שלי הגיעה בקיץ האחרון. החלטתי לקח פסק זמן ולתכנן מסלול מחדש.
בשלוש השנים לפני "פסק הזמן" הייתי חברת הנהלה באחת מסוכנויות הביטוח הגדולות
בתחום האלמנטרי, ניהלתי הרבה עובדים, תקציבים אדירים והייתי שותפה בהכנת תכניות
עבודה. הרגשתי מאוד בטוחה אבל אחרי תקופה ארוכה ותובענית של כ-18 שנה בעולם
הביטוח, הרגשתי שאני רוצה להיות קצת יותר בבית.
כחלק מ"תכנון המסלול החדש" הבנתי מהר מאד שלאורך זמן אני לא אשאר בבית וכי אני
מונעת מעשיה, מעבודה קשה ומסיפוק אישי.
עם זאת רציתי לעזוב את העולם העיסקי וה"מרדף" אחרי העושר ולהשתלב בתחומים
שקשורים בתרומה לחברה. התחלתי להתנדב בעמותת לתת, בחלוקת אוכל לנזקקים
ובעמותת על"ם, שבה אני ממשיכה להתנדב גם היום, ועובדת עם נערות בסיכון שנמצאות על
רצף הזנות.
דווקא כשביקשתי לעצמי פסק זמן כדי לגבש החלטה לעניין עתידי המקצועי והאישי, קיבלתי
הצעות מגוונות ומעניינות בעולם הביטוח המוכר לי כל כך. אלא שתוך חשיבה עמוקה ויסודית
גיליתי כי אני דווקא מעוניינת לעסוק בתחום הציבורי והחברתי. וכאשר הגיעה ההצעה לעבוד
בהסתדרות המעו"ף כראש חטיבת עובד חברות הביטוח ובתי ההשקעות, הבנתי מיד כי
מצאתי את שחיפשתי. מחד, העשייה ציבורית חברתית, ומאידך עבודה מול אנשי הביטוח
אותם אני מכירה ומוקירה.
אני בתחושה שההצטרפות להסתדרות המעו"ף הייתה אך טבעית עבורי, לרבות השילוב בין
העשייה, הקריירה, השאיפה למצויינות, התפתחות העתידית והאימהות.
הילדים שלי מרגישים היטב את השינוי. בניגוד לתקופה שבה עבדתי בעולם הביטוח, היום
כשאני בבית – אני בבית, ולא מוטרדת מעבודה באותו אופן שהייתי בעבר, ועם זאת מסתכלת
בערגה על פני העתיד ומצפה לגדול.
בסופו של דבר הבנתי שאם את מאמינה בעצמך,
אז אפשר להגיע לאיזה מקום שתרצי, ולא חשוב אם את אישה או אתה גבר, רווקה או נשואה עם ילדים.
מירי גרגיר
