יצאתי מהעולם הדתי בגיל 29 ועברתי לגור בתל אביב.
ביחד עם כל הדברים המוזרים שיש להתרגל אליהם, הכי היה לי קשה לשמוע את העובדה המדהימה הבאה: הנער שהייתי מאוהבת בו בטירוף בבית הספר, שבכיתה ז' נפרדו שרכנו כשאני נשלחתי לאולפנה דתית והוא בטח לתיכון חילוני כלשהו – גר גם כן באותה שכונה איתי כאן, ביפו.
ואם זה לא מספיק, הוא פנוי.
ואם זה לא מספיק, הוא נהיה חתיך אמיתי.
אבל החדשות הרעות הן שהוא מוקף בחורות, לפחות לפי מה שאני רואה מהפייסבוק שלו. בחורות חילוניות שלא הכל פה מוזר וחדש להן, בחורות יפות, מגניבות, עם רקורד שלם בחיי המסיבות והטיולים. ואני, מה אני? בסך הכל עברתי לכאן לפני שבועיים ועדיין מעכלת עדיין את העובדה שכאן, כשבחור ובחורה קופצים אחר על השני ומסתובבים מחובקים ומתרפקים על הספה עם ג'וינט, זה בכלל לא אומר שהם זוג. זה לגיטימי גם כידידים טובים בתוך קבוצה. כן, ידידים. הלוואי אם ככה שהוא – הוא – יהיה ידיד שלי.
הוא עוד לא יודע שאני קיימת ואני מתה מפחד שאני אפשל את הסיכוי החדש שזימן לי מי-שזה-לא-יהיה (לא אלוהים, שהוא קצת זז מהחיים שלי עכשיו).
מה עושים? איך ממשיכים את המסע הזה?
אז דבר ראשון – פתחתי חשבון בטינדר. כדי להבין קודם כל איך הדברים קורים כאן.
ואחרי ההלם שקיבלתי מכך שבכל פעם שאני עושה "כן" על מישהו (אחרי מיליון "לא" על אחרים) הוא ישר כותב לי ורוצה להיפגש, ומה עושים עכשיו והאם נצטרך לשכב כשזה יקרה, החלטתי שהבחור החמוד – אבל חמוד באמת! – הבא שיכתוב לי וירצה להיפגש, אני אלך על זה. קצת מפחיד בהתחשב בעובדה ששכבתי עם גברים אולי פעמיים מאז יצאתי מהדת. ואני עוד לא יודעת איך הדברים עובדים. וכמה זה יאכזב אותו אם אהיה גרועה ומבולבלת? וכמה זה יפגע בשם הטוב שלי, כלומר, אם הם מדברים בכלל על הדברים האלה עם חברים שלהם כאן בעולם החילוני התל אביבי ("אתה לא מאמין איזו נוראית במיטה הבחורה הזו נסי שפגשתי בטינדר")?
אין ברירה, צריך לקפוץ למים. אם אני רוצה להתאקלם כאן לפני שאני מתחילה לשבור את הראש איך לפנות *אליו*. אל תום.
ואז אני מאבדת את הנשימה.
התמונה של תום – כמו שהוא – מופיעה גם כן לנגד עיניי בטינדר.
ללחוץ כן? לא? כן פלוס פלוס?
ובתנועה אחת מבולבלת אני מוצאת את עצמי לוחצת "כן פלוס פלוס". אפילו לא התכוונתי!
ואז הנייד מצפצף אחרי דקה.