החיבור לילדים והעשייה בבית היתומים מעיפים אותי למעלה ואני מרחפת גבוה בתוך ענן של אושר אבל מסתבר שאני צריכה להסתדר פה עם עוד כמה דברים קטנטנים והם בימים הראשונים איך לומר לא משהו בכלל.
תמיד דמיינתי לעצמי ששהייה בגסטהאוס זה כמו מסיבה אחת גדולה של תרמילאים מגניבים שמגיעים מכל מיני מקומות בעולם עם קוקו מדליק נעלי טיפוס ומבט של חופש בעיניים , אף פעם לא יצא לי להיות במסיבה כזו, אחרי הצבא חשבתי שמגניב יותר ללכת ללמוד חינוך בלתי פורמלי באוניברסיטת בר אילן, אז החלק החסר הזה אצלי חיכה שנים בשקט לטיימינג הנכון והתכונן נפשית בציפייה דרוכה לתפקיד התרמילאית הכי קולית EVER שיפגשו פרום יזראעל.
אבל איזה מסיבה ואיזה נעלים.
כבר בקבלה ביום הראשון בבוקר אני מבינה שאם נותנים לי לבחור כל חדר שאני רוצה – יש בעיה , חוץ מהחדרנית המקומית והמזכירה בקבלה אני שומעת הרבה שקט.
נו טוב אני אומרת לעצמי, שקט זה טוב, כולם ישנים אחרי שחגגו כאן אתמול בצחוקים כל הלילה בקריוקי , תכף הם יצוצו עם הפיג'מות , יחפים בפינת הקפה וכולנו נדבר באנגלית שבורה מלאה במבטאים זרים על הארץ ממנה הגענו וכמה נפלא באפריקה.
החשמל בא והולך , וכשהוא הולך זה לכמה שעות טובות ואף אחד לא יודע למה ומתי ישוב , כנ"ל לגבי החיבור לאינטרנט – אם יש זה בונוס , וגם אז זה בקצב של אפריקה. POLE…POLE…לאט לאט ,הם אומרים , אין לאן למהר.
בערב , אחרי שהשכבתי את הילדים לישון אני חוזרת לגסטהאוס שנמצא 2 דקות מבית היתומים עם ליווי כמובן ומבחינה בשומר עם מדים שעומד בפתח ..זה מדליק לי נורה אדומה , אני נכנסת ומחפשת מישהו לומר לו לילה טוב. אין כאן נפש חיה. אני לבד. לא רק בקומה שלי , אני החדר היחידי המאוכלס בכל הגסטהאוס , בפאקינג אפריקה , ואם שמו שומר עם מדים בפתח..יש לזה סיבה!
אני נכנסת לחדר בזריזות ונועלת את הדלת, פתאום נזכרת ששכחתי לסגור את החלון בבוקר כשהנחתי את המזוודות ובטח עוד שניה יעקצו אותי פה יתושות אפריקאיות שאני לא מכירה ולא נמרחתי, אני נתקפת פאניקה קלה ומתחילה לרסס את עצמי ואת החדר בטרוף , ואז מתגנבת אליי מחשבה שאולי בכלל יתושות זה הגרסה הקלה של הסיפור הזה ובאיזה פינה מתחבא לי איזה צפע טנזני חביב שחומד לו את חטיפי הגרנולה שסחבתי מהארץ, הפאניקה מתגברת לאט לאט ואני מתחילה להעיף מגבות באויר בליווי קולות מפחידים שיבריחו אותם , החדר מואר במנורה אחת קטנה ואני לא רואה בבהירות , כל חפץ נראה לי פתאום זחל קטלני מרחוק ורק שאני מתקרבת אני מגלה שזה הקליפס השחור לשיער שלי 🙂
קולות מוזרים נשמעים מבחוץ , אין לי מושג איך לפענח אותם…זה נשמע כמו סוג של ציפור שאני לא מכירה , בחוץ חושך בצבע שחור של ג'ונגלים , כל החושים שלי נדרכים ואני מבינה שגם הלילה הזה אני כנראה לא אשן.
לפתע דלת נטרקת במסדרון אני קופצת , שולפת את גז הפלפל מהתיק ונעמדת מול דלת החדר הקטן עם זרוע מושטת מחכה שזו תפתח עלי וארסס את מי או מה שיעמוד לפניי.
הם לא יתעסקו איתי , אני הייתי ביזראעל ארמי ויש לי בגוף זיכרון של תנועות לחימה מהרבה שעות צפייה בסרטי ג'קי צ'אן , אני מהדקת את כל שרירי הגוף למצב תקיפה , דקה חולפת , ולא קורה כלום. כמו בסרט פעולה אני מחשבת במהירות כל תנועה שלי , מבט אחד למעלה ויד נשלפת כדי לפתוח את הכילה, מבט נוסף לתרמיל והיד השניה סוחבת אותו לידי.. בקפיצה מהירה עם הבגדים של הבוקר והסירחון של כל היום הזה אני משתחלת מתחת לכילה ויושבת לי שם על המיטה עם הסדינים המנומרים בוורוד , גז הפלפל פתוח ומוכן לכל מצב ואני רועדת מפחד.
יופי איילת, רצית אפריקה, רצית לבד , הנה קבלי חמודה..IN YOUR FACE
דמעות חונקות את הגרון שלי ואני רועדת מפחד, זה רק היום הראשון שלי פה, איך אעזוב את הילדים הרי רק פגשתי אותם ומה זה הקטע הזה של הגסטהאוס הזה? מי חשב בחיים שאפחד לצאת מהדלת כדי לעשות לי תה בפינת הקפה? כל המשפטים ששמעתי בארץ מהדהדים לי בראש :
"איילת את לא יוצאת לטייל אחרי חמש לבד , את באפריקה , רק עם ליווי."
"מה את לא מפחדת לנסוע לבד לאפריקה? מה יש לך לחפש שם? תתנדבי פה למה אפריקה?"
כל החששות שצצו לי שהייתי בארץ לא כללו גסטהאוס ריק וסביבה מנותקת מאזור תיירותי בעלת שבילי עפר שאפילו רכבים מתקשים לעבור דרכם , ללא חשמל ומים חמים . להסתכל בתמונות על אפריקה זה דבר אחד ולהיות פה בתוך שכונה שלא מומלץ אחרי חמש להסתובב בה לבד זה דבר אחר לגמריי , הייתי כ"כ עסוקה בלחשוב על הילדים והפעילות בבית היתומים שבכלל לא חשבתי על הדברים האלו ורק דאגתי שאהיה קרובה אליהם..אני מרגישה שעשיתי טעות גדולה ושזהו זה ושאני לא מסוגלת למקום הזה, ללבד הזה ולאתגר שלקחתי על עצמי בלי לחשוב מה הוא כולל.
הנייד פתאום מצלצל ומקפיץ אותי לגובה של חצי מטר מהמיטה , בידיים רועדות אני לוחצת על הכפתור ורואה את הקרנף מחייך אליי מבסוט מהחדר שלנו בבית.
"מון שרי מיי לאב , מה נשמע? איך עבר היום? את כבר בחדר ?"
אני מתאמצת חזק חזק לחייך ולהרגיע את הלחץ שלי , אבל הוא קולט אותי בשבריר שניה ושואל אותי מה קרה..
" לא כלום ,כלום אני פשוט עייפה , וקצת שקט פה.."
" מה את כבר הולכת לישון? רק תשע אצלכם , איך בגסטהאוס ? נו יש חבר'ה נחמדים? "
זהו אני נשברת. ומתחילה להתבכיין לו על הג'ונגל הזה שנסעתי אליו לבד והוא לא בדיוק מסיבת תרמילאים מהקילימאנג'רו.
הפנים שלו מתכרכמות , הוא נדרך ומנסה להרגיע אותי ואת עצמו..
"אל תדאגי , זה היום הראשון , זה תמיד ככה בהתחלה, לאט לאט תקלטי מי נגד מי ואת חייבת חברה , כדי להכיל את כל מה שאת עוברת שם בבית היתומים, את חייבת מדי פעם להחליף אוירה ולדבר עם אנשים, או סתם לצאת לארוחת ערב בסביבה של תיירים "
יופי , את כל הדברים האלו אני יודעת, אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות ? ללכת לקבלה ולשאול מתי באים אנשים? זה מה שחסר לי שידעו גם שאני מפחדת ואז המידע המודיעיני הזה ישרת את כל החיות השוחרות לטרפי ורק חיכו שאגיע.
אז כן, גם בלילה השני לא ישנתי , כל הזמן חשבתי שאם ילדים יתומים ישנים שתי דקות ממני לבד ללא הורים מגיל אפס , אז מי אני שבכלל אעיז לפחד , איכשהו זו המחשבה שהכי עזרה לי להעביר את הדקות שנמשכו לנצח.
כשהשחר עלה , רצתי אליהם, מותשת בשארית כוחותיי נכנסתי לבית היתומים ונתתי להם לחבק בי את כל הבהלה והלחץ מהלילה הזה ומהלילות הבאים, וזה עזר כי כשאני שם אין מקום לפחד , ואין דבר יותר חשוב מהם.
שוב הגיע הלילה ושוב מצאתי את עצמי מתחת לכילה בתשע , כאילו היתה קיר זכוכית שיגן עלי מכל מה שמסביב , הקולות , הלבד , החושך והעצב שמזדחל אחרי כל מה שאני רואה שם ומחזיקה חזק חזק בפנים עד שאני הולכת.
ובלילה הזה שוב התאמצתי להחזיק את העיניים פקוחות מרוב פחד ודריכות אבל באיזה שהוא שלב אחרי שלוש בבוקר נרדמתי והתעוררתי בבוקר לשמע צפצופים רבים של הודעות ווטסאפ.
חמ"ל של עזרה מכל כיוון אפשרי הגיע אליי , הקרנף מסתבר הטריף את כולם דקה לפני שהוא עולה על המטוס ומגיע לכאן.
אחי , שהוא מטפס הרים ותרמילאי אמיתי רק בלי קוקו נתן הוראה לחבריו לרדת מהקילמאנג'רו ולהגיע אליי , רונית המתנדבת המקסימה שבזכותה הגעתי לכאן הפעילה את קשריה עם המקומיים ולא עזבה אותי עד ששמעה שאני רגועה , מנהל הגסטהאוס נתן לי פרוט מלא של מי מגיע ומתי והבהיר לי שכדאי שאהנה מהשקט כי עוד רגע הולכת להיות פה חגיגה אמיתית ולא יהיה מקום לסיכה, בקיצור טלפונים והודעות וכל מיני החבר של החבר של החבר ...יזראעל..פיפל..יו נואו..לא משנה באיזה חור אתה נמצא הם תמיד מחוברים למרכז השליטה ולא ינוחו לרגע עד שידעו שאתה בסדר.
אז זהו הסתדרתי, הכילה כבר לא בשימוש ויש לי כבר חבורת תמיכה מקומית שצמודה אליי ואפילו מצטרפת מדי פעם לבית היתומים , עובדי המקום כבר למדו איך אני אוהבת את ארוחת הבוקר שלי בעל פה והתרמילאים שהתחילו לצוץ ולהגיע קולטים שאם יש מישהו להתייעץ איתו לגבי הסביבה זו הבחורה מחדר עשר עם נקודת החן על הצוואר.
אתמול הוצאתי אותם למסיבה בעיר שישתחררו קצת ובעודי מקפצת במרכז הרחבה לצלילי רגאי והיפהופ כשמסביבי עשרות טנזניים מחייכים שמעתי אותם אומרים לחברים מסביב :
" This is Ayelet – she was in the israeli armi…" 🙂
Happiness always
איילת.
