דברים שרואים משם – פוסט משותף על אמריקה. היישר מאמריקה.
רונית: פעם קראנו לארה"ב "אמריקה". באמריקה, שמבחינתנו הילידים כללה את ניו יורק, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, הכל היה הרבה יותר נהדר/יוצא דופן/גדול/מתוחכם/לא מהעולם הזה. מי שבא מאמריה היה יותר יפה/עשיר/מוצלח/נחמד/בלונדיני, ומי שעבר לגור באמריקה זכה לגעת בכל זה בזמן שיתר הילידים חרקו שיניים וקינאו. אח"כ הגלגל קצת הסתובב לו, וכשהמח הישראלי המציא לנו פטנטים כמו תרופות טבע, טפטפות וכיפת ברזל, יישרנו כתפיים שפופות והרמנו קצת את האף. פתאום הגודל נראה גרוטסקי, הנחמדות מזויפת וגם הטעם לא מי יודע מה. בקיצור, אמריקה חזרה להיות ארה"ב.
שירה: ארה"ב או אמריקה, אמריקה או ארה"ב, האמת שזה לא משנה. זה אחר. אחר מכל מה שאנחנו מכירים, אחר מכל מה שאנחנו רגילים, אחר. כן, אנחנו מאוד אוהבים להגיד לעצמנו שאנחנו דומים לאמריקאים, אבל האמת היא שאנחנו מאוד מאוד שונים. לטוב, וגם לרע. שונים.
אז רונית, שפה כבר 23 שנה, ואני, שפה בקושי חודשיים, ישבנו וחשבנו לנו קצת מה שונה. מה שונה באמריקה הזו ממה שאנחנו מכירים בארץ. מה שונה בה, ומה זה אומר על האמריקאים, אבל בעיקר, מה זה אומר עלינו, כישראלים. הנה לכם הרשימה המקוצררת, מנקודת מבטן של "האמריקאית המתחילה" ושל "האמריקאית הוותיקה", אחת יושבת לה אי שם בחוף המערבי והשנייה בחוף המזרחי של ארה"ב. שיחה מחוף אל חוף –
קניות באינטנרט
אם יש דבר שהאמריקאים משוגעים עליו זה שופינג. ואם יש דבר שהם ממש ממש משוגעים עליו זה שופינג באינטרנט. כי למה לצאת מהבית, ללכת עד לחנות, לעמוד עם כולם בתור לחדרי ההלבשה, בתור לקופות… כשאפשר בלחיצה אחת על העכבר לגרום לעובדים המסכנים של אמאזון לעשות את הכל בשבילך? ובל נשכח את השליחים של UPS, הדורמן בכניסה לבניין שמקבל את החבילה, האחראי על הדואר שממיין ומסמן אותה, המנקה שמפנה את הארגזים מהדירה אחרי שהם מתרוקנים ועוד ועוד מרכיבים אנושיים נוספים בשרשרת המזון האינסופית הזו. אז כן, גם אנחנו בהתחלה התרוצצנו בין החנויות (כי צריך כפפות, ונעליים, ומעיל, וצעיף, וכובע, ושק"ש לעגלה ועוד שלל אקססוריז חורפיים שפשוט אי אפשר פה בלעדיים), אבל מהר מאוד קלטנו את הקטע ונפלנו ברשת. תרתי משמע. מהיום, רק קניות באינטרנט, יחי אמאזון (אנחנו כבר מכורים)!
רונית: האמת היא שזה לא ממש אשמתם של האמריקאים. בארה"ב לכל ילד בן 18 יש כרטיס, סליחה, כרטיסים, מפלסטיק שמתגהצים בלי הכרה, ובלי יהלומית מהבנק שמודיעה לו על ניתוק החמצן. מצד אחד החיים כאן די משעממים בלי מילואים, כל שבת שנייה אצל החותנת וביבי, ומצד שני, הכל, אבל ממש הכל, יותר זול. Sale is a sale! אבל הכי חשוב, האמריקאים יודעים שאם הם יתחרטו, לא במידה, לא כמו בתמונה, הם יקבלו את כספם במלואו (בסדר, לא כולל משלוח) בחזרה. אז כן, קונים. לפעמים יותר מדי, לפעמים בלי הכרה, אבל אף פעם לא קונים ומקטרים שאין.
קאפקייקס
שירה: והנה עוד דבר שהאמריקאים אובססיביים לגביו – קאפקייקס. והשאלה הנשאלת היא – מה הקטע של האמריקאים עם העוגות הלא טעימות בעליל האלו? כן, הן יפות. כן, הן צבעוניות. כן, הן יצירתיות. אבל לא, הן לא טעימות. ממש ממש לא טעימות. אז היינו במגנוליה, כי חייבים להיות. והאווירה היתה מקסימה. הקפה היה מצוין. חלונות התצוגה היו צבעוניים להפליא. אבל הקאפקייק, גולת הכותרת של המקום, לא היה טעים. כלומר, כך לפחות אבא של נעם ואני חשבנו. נעם דווקא טרף שניים שלמים וביקש עוד. טעם מעודן יש לילד שלי 🙂
רונית: קינוחים זה ממש לא הצד החזק של האמריקאים. אם אצלנו אירוח של "רק קפה ועוגה" לא נגמר בקפה וחמש עוגות תוצרת בית, נרשם לה לעקרת הבית פישול. כאן, באמריקה, גולת הכותרת הן עוגת הדלעת בחג ההודייה ועוגת הגבינה מ-Cream Cheese שאם נפלה לך פרוסה על הרגל, הלך עליה (הרגל). אלא שלא לחינם נטבע המושג American Pie, כי בזה אין עליהם. החל מפאי התפוחים המסורתי וכלה בפאי מפירות יער שבארץ לא שמעו עליהם, וכל מה שביניהם. אם תזמין פאי לקינוח יש סיכוי אפסי שתיפול, כנ"ל לגבי Brownies from the box.
מזג אוויר
שירה: והנה עוד דבר שהאמריקאים אובססיביים לגביו. במעלית, בקופה בסופר, בשיחה עם נציג הבנק, בתור לקפה. בכל מקום, בכל מקום פה מדברים על מזג אוויר. כמה קר, ומתי אמור לרדת שלג, כמה גשם ירד, מה מצב הרוחות, מה עם השמש, והכי הכי חשוב – איך יהיה מזג האוויר בכריסמס. מה שמפתיע בכל העניין הזה הוא שהאמריקאים, או הניו יורקרים לפחות, ראו דבר או שניים. כל חורף קפוא פה, כל חורף יורד שלג, כל חורף הוא סיוט. ועדיין, עדיין בתור לקפה הם ידברו ר-ק על זה. נו, טוב, ואומרים שהישראלים היסטריים, לכו תבינו.
רונית: מישהו כבר היה צריך לחשוב על זה מזמן – עמדת תרופות ליד כל תור בארץ. בסופר, במשרד הרישוי או בתור לקופת הכרטיסים לבחירתך, תרופות הרגעה או להורדת לחץ הדם. אתה עומד בתור ומנהל שיחה עצבנית עם עצמך "קיבינמט כמה זמן לוקח לה לשמנה הזאת לכתוב צ'ק", "מה יש לפקידה המטומטמת הזו כמה זמן צריך בשביל למלא טופס אידיוטי אחד", או עם שכנתך לתור – "כבר שעה שאני עומדת כאן על הרגלים והעקב הורג אותי כבר חמישה חודשים אני מחכה לתור ובדיוק לפני שבוע הודיעו לו שהתור נידחה כי הרופא נסע לאמריקה ואני כבר מתה מכאבים ואין עם מי לדבר בקופת חולים כי עכשיו כולם בחופש בחגים"… נשימה מהירה שאף אחד לא ייכנס לך באמצע המשפט.
אלא שבאמריקה, כמו באמריקה, כולם רגועים ומנומסים, עומדים בשקט גם כשהתור לא מתקדם. לא נדחפים, לא "רק שאלה אחת קטנה" לא פורסים לפנייך את הגיליון הרפואי שלהם ולא שולחים מבט עם רצח בעיניים אל אמא שמחזיקה תינוק צורח על הידיים. ובין לבין, הם מנהלים איתך שיחת חולין קטנה ומנומסת על נושא שתמיד משותף לכולם, ולא מעורר מחלוקת – מזג האוויר. HOW NICE!
לקריאת חוויותיה של רונית באמריקה, ממליצה בהמון חום (וזה נדיר בתקופה הזו של השנה) לעקוב אחריה בבלוג המצוין שלה –