איבדתי שליטה על עצמי לגמרי.
נחשול של זעם גאה ועלה בי מן המעמקים, בעוצמה של צונאמי, והשתלט עלי לגמרי..
אני לא יכול להאמין שעשיתי את זה, שהשלכתי מידי ושיברתי את כתב העדות שנכתב באצבע אלוהים, את לוחות הברית.
עכשיו, כשאני מנסה לשחזר מה עבר עלי, אני חושב שזה התחיל להתבשל בי כשה' אמר לי, ממש אחרי שמסר בידי את הלוחות: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית ממצרים"
סליחה, בגלל שהם היו "ילדים רעים" אז אתה מתנער מהם ומנכס אותם לי? זהו, הם כבר לא העם שלך? כל כך מהר אתה דוחה אותם?
ואז הוא המשיך: " סרו מהר מן הדרך אשר ציויתם עשו להם עגל מסיכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים"(לב 7-8)
אאוץ'.
זה באמת כואב. ואני יכול להבין את הכאב, העלבון והאכזבה שלך. כמו חתן שרואה את כלתו מפלרטטת עם אחר בעודה עומדת מתחת לחופה..
אבל מה אם הכלה היא רק צעירה חסרת בטחון ומפוחדת, שעוד לא מבינה את גודל האחריות של הצעד שלקחה ומרוב התרגשות מתנהגת כמו שהייתה רגילה לפני החופה?
מה אם היא צריכה איזה "אובייקט מעבר " לפני שתפנים את המעמד החדש שלה?
ובמיוחד כשהאומנת" שלה (אני) נעלמה לה וגם בעלה, לא בדיוק נראה בסביבה.
ביני לבין עצמי מתחילות לרוץ לי מחשבות בראש. למעשה התלות שהם פיתחו בי היא גם סוג של עבודת אלילים.. אני נזכר איך במעמד הר סיני הם באו אלי וביקשו "דבר אתה אתנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" ואני ישר הסכמתי. ממש במעמד ה"חופה" הכלה ביקשה מתווך שיידבר עם בעלה.
הפחד מאלוהים, התלות בי –ועכשיו ההיעדרות הארוכה שלי, הם בטח ממש בטראומה של נטישה.
אתה יכול לשער באיזה מצב מפוחד הם נמצאים? זה רק טבעי שיעשו רגרסיה.
זה כמו תינוק שיונק מהשד, בשביל לגמול אותו מהציצי נותנים לו מוצץ עד שלבסוף הוא נגמל משניהם. אז ביג דיל עגל זהב. מוצץ ותו לא.
אבל אלוהים רתח מזעם. הוא רצה להרוג אותם ולהפוך אותי לגוי גדול.
הוא רציני. הוא רוצה לכלותם ולהשאיר אותי אקזמפלר לדור החדש.
אוי לא, לא עוד פעם סיפור נוח..
הוא טוען שהם עם קשה עורף. טוב, ברור, מה היה המודל שהם גדלו לאורו? פרעה. לוקח זמן לותר על ההיצמדות שלך למודלים ולדפוסים שהיית מורגל בהם, זה לא יכול לקרות ככה בבת אחת.
אבל הוא היה כל כך חם עליהם שאי אפשר היה ממש לדבר אליו בהגיון. הייתי חייב להפעיל קצת מניפולציה רגשית: מה יגידו המצרים, הההא?
אתה רוצה שהם יגידו שהוצאת אותם ממצריים בשביל להרוג אותם במדבר? כי זה מה שהם יגידו. תרגיע, תרגיע, תיזכר במה שהבטחת לאברהם ליצחק וליעקב, הלא אתה נשבעת להם שזרעם ינחל את הארץ…
זה עבד. הוא נרגע "וינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו".
לרגע נשמתי לרווחה.
חשבתי לעצמי , הנה אני יורד למטה ומסדר את העניינים, ברגע שהם יראו אותי שב עם לוחות הברית הם בטח ירוצו אלי כמו כלבלבים קטנים לקראת אדונם, עם הזנב בין הרגליים.. בטח ירגישו אשמים על שהתנהגו "לא יפה" ואני אדע איך לטפל בהם. תיק תק הם חוזרים לדרך הישר.
אבל זה ממש לא מה שקרה.
ברדתי מההר התחלתי לשמוע את הקולות. אני חזק בלהבין קולות . התקשיתי להאמין למה ששומעות אזני. קלטתי שמשהו ממש רע קורה. זה לא היה קול של תפילה ולא קול של בכי, זה היה קול פרוע של אקסטזה חסרת מעצורים.
וכשהתקרבתי יותר לכדי מרחק ראייה ראיתי אותם רוקדים במעגל סביב עגל הזהב , באבדן חושים.
המראה הזה הטריף אותי. גמר אותי.
על מי סינגרתי?
אין פה עם מסכן , מבולבל, מפוחד שנמצא במשבר.
יש פה קהל פרוע שאיבד את עצמו ואת זהותו. אין לי עם מי לדבר בכלל. זה אבוד!
ואני לא יודע אם זה הכעס של אלוהים שדבק בי, או מה בדיוק נדלק בתוכי , אבל זעם, עלבון, פחד ואשמה התנחשלו בי בסערה שכמותה לא ידעתי מעודי, ולפני שקלטתי מה אני עושה השלכתי מידי בזעם את הלוחות ושיברתי אותם!
גם אני איבדתי לרגע את עצמי..
איפה הסיפור הזה פוגש אתכם? רוצים לשתף?
צילום: Shutterstock
