,הי חברים
במסגרת חישוב המסלול מחדש, התחלתי לחשוב מהם הדברים שטובים לי, שנעים ונכון לי איתם, ומהם הדברים שמבחינתי הם "שומר נפשו ירחק".
בואו נדבר היום על ה"לא":
* אני לא עובדת בסרטן.
אני מכירה אנשים שחלו, לאו דווקא בסרטן, שהאינטרנט התחבר להם לווריד. קצת מידע על מה שקורה לנו, לא מזיק. אני מדברת על אלה, שנכנסים לעשרות קישורים ומחפשים כל בדל אינפורמציה על המחלה שלהם.
לי זה עושה רע!
לטעמי, מרבה אינפורמציה, מרבה בילבול. והאמת – בשביל מה זה טוב? יש לי צוות רופאים שמטפל בי. אין לי ספק שהם עושים כל מה שהם יודעים ויכולים, כדי שאחלים. אני מאמינה, שאני בידיים טובות! אז בשביל מה לבזבז זמן (הרבה זמן!) באוקיינוס המידע שיש באינטרנט?
נכון, מידע נוסף (במידה) נותן לי תחושה, שאני שולטת קצת יותר במה שקורה לי, שאני קצת פחות חסרת אונים. אבל אני נזהרת לא להיסחף. הדבר היחיד שיוצא לי מהיסחפות, הוא שאני מתחילה לחיות את הסרטן, לא מאפשרת לעצמי להירגע, לא מפנה לעצמי זמן ליהנות ממה שעושה לי טוב.
לא חבל?
* אני לא מרשה שירחמו עלי.
יש אנשים, שכשאני מספרת להם שחליתי בסרטן, פניהם נופלות ואני מיד רואה בעיניים שלהם את המבט הזה, של "אוי מסכנה". זה במקרה הטוב. יש גם מי שטורחים ממש להגיד לי שאני מסכנה.
התגובה הראשונה שלי, היא דחייה וכעס. לאנשים האלה אני אומרת מיד, שאני לא מסכנה, שהחיים ממשיכים כמעט כרגיל.
רחמים (גם עצמיים) לא עוזרים לאף אחד. אני לא מכירה אפילו אדם אחד, שרחמים והתבכיינות עזרו לו להחלים. אחרת, תאמינו לי, הייתי הופכת את ההתבכיינות למקצוע.
לשמחתי, כמעט כל הסובבים אותי, יודעים שאין מקום לרחמים. נכון, מתעניינים בשלומי, שמחים לעזור במקרה הצורך, אבל ממשיכים להתנהג בדיוק כמו לפני שחליתי: מתי נפגשים? לאן יוצאים לבלות? באיזו מסעדה נאכל? לאיזה סרט נלך?
אין לכם מושג, כמה חשובה תחושת הנורמליות הזו.
עם כל הכבוד לסרטן, החיים יפים!
* אני מסננת כל מה שמוריד אותי.
אתה חולה בסרטן? אנשים סביבך מיד מתחילים לייעץ, מה מותר, מה אסור. אתה מיד נחשף לתחזיות, אופטימיות או לא, לגבי החלמה שלי.
כשזה מגיע מהרופאים שמטפלים בי, ניחא. גם זה, לא פעם, נתון למשא ומתן.
כשאנשים מסביב מתחילים להסביר לי ממה כדאי לי להימנע, או חולקים איתי את ניסיונם (לרוב, ניסיון רצוף תלאות), או מזהירים אותי מפני העתיד הקשה הצפוי לי, אני מיד מפעילה את המסננת שלי.
אני יודעת שהשיתוף בא ממקום טוב. הרבה פעמים הוא גם מלווה בעצות טובות. כשמשתפים אותי בסיפורי-יגון על אירועי עבר, אני מקשיבה, צר לי על כאבם של אחרים. אם השיתוף מקל עליהם, כבר טוב, אבל מה אני אמורה ללמוד מהסבל שלהם?
מהר מאד הגעתי לשלוש מסקנות:
א. אני פחות או יותר יודעת ממה עדיף לי להימנע (עצות מהרופאים נשקלות ביתר רצינות…) וממילא – כל מקרה לגופו.
ב. ניסיונם של אחרים, הוא שלהם, לא שלי! אנחנו לא דומים לאף אחד, רק לעצמנו. כל אחד מאיתנו מתמודד בדרכו.
ג. צפויים לי קשיים בעתיד? אולי. אבל אני לא חיה בעתיד, אני חיה עכשיו! אם אתקל בקשיים בעתיד, אתמודד איתם בעתיד, לא היום!
בקיצור – כל מה שמוריד אותי, לא עובר את המסננת!
מה עם ה"כן"? בפוסט הבא…
שנה מצויינת לכולנו, רלי.
Things that are a "yes", things that are a "no".
As part of the routr recalculation, I started to reflect on what are th things that are good for me, that feel pleasant and right, and what are the things that, as far as I am concerned, are "keep your distance".
Let's talk today about the "no" things:
* I am not making a career out of the cancer.
I know people who got sick, not necessarily with cancer, who are connected to the internet, as if by an IV. A little information is not a bad thing. I am talkink about those who check dozens of links, and are loking for every piecee of information about their illness.
It's bad for me!
I feel that too much infotmation is confusing and, truethfully, what is it good for? I have a team of doctors that takes care of me. No doubt they are doing whatever they can and know, to get me to be healthy. I believe that I am in good hands!
So, what is the point in wasting time (lots of time!) reading through the oceans of information on the web? true, additional information (in good measure) makes me feel that I have a bit more control over what is happening to me, that I am a bit less helpless. But I am careful not to get carried away.
the only thing that I get out of it, is that I begin to live for the illness, not allowing myself to relax, not giving myself time to enjoy whatever it is that makes me feel good.
pity, isn't it?
* I don't allow people to feel sorry for me.
When I tell some people that I have cancer, their faces crumble, and I can see that look in their eyes – "oy… you poor thing…". that is in the best case scenario. Some actually tell me that I am a poor thing.
My immediate reaction is resentment and anger.
To those people I say, that I am not a poor thing, and that life goes on almost as usual.
Pity, including self-pity doesn't help anyone. I don't know even one person, who got better through pity and whining. Otherwise, believe me, I'd turn whining into a career…
I am happy to say, that almost everyone around me knows, that there is no room for pity. Yes, they ask how I am doing, they are happy to help as needed, but they continue to behave exactly they same way they did, before I got sick: when do we get together? where should we go out to? which restaurant should we eat at? what movie should we go to?
You have no idea how important it is, to have that sense of normalcy!
With due respect to the cancer, life is beautiful!
* I filter out whatever gets me down.
You got cancer? people start giving you lists of what is allowed and what is forbidden. You immediately get exposed to predictions, optimistic or not, in regards to your recovery.
When it comes from the physicians who treat me, it's sort of ok. Even then, oftentimes, it is a subject to negotiation.
When people around me start telling me what I should avoid, or share their exerience with me (usually problem-ridden experience), or warn me about the difficult future awaiting me, my filter turns on with no delay.
I know they share out of good intentions, and, for the most part, they offer good advice. When they share woeful stories from their past, I listen. I feel sad about other people's pain. If sharing makes it easier for them, that in itself is a good thing. But what am I supposed to learn from their suffering?
I have arrived at three conclusions:
a. I kind of know what I should avoid (doctors' dvice are taken seriously), and anyway – every case is unique.
b. Other people's experience is theirs, not mine! We are not like anyone else, except like ourselves. Each one of us copes in his or her way.
c. There are difficulties ahead? perhaps. But I do not live in the future, I live in the here and now! If I encounter difficulties in the future, I'll deal with them in the future, not today!
In short – whatever gets me down, does not get through the filter!
What about the "yes" things? follow the next post…
Have the best year everyone, Relly.
