גיורא היה חבר ילדות שלי.
אני זוכרת אותו מאז שאני זוכרת את עצמי. מעין אח גדול שתמיד רציתי ולא היה לי. ההורים שלנו היו חברים, גרנו בשכנות וכאשר הוא התייתם מאביו אבא שלי אימץ אותו בסופי שבוע וצירף אותו לכל הבילויים שלנו, גן חיות, לונה פארק או סתם טיול בפארקים היפים של בודפשט. עברנו ביחד את ימי האימה של ההפיכה בהונגריה בשנת 1956 ועשינו את הדרך לארץ יחד, אני בת עשר והוא בן ארבע עשרה.
ישראל הייתה עבורו זרה ומוזרה, והחיים בה היו מאד קשים מהיום הראשון.
מגיל חמש אמו גידלה אותו לבד, אך במדינה קומוניסטית אין בעיה כלכלית בלגדל ילד לבד. המדינה דאגה לכל צרכיהם, אמא שלו והוא לא הרגישו מחסור מעבר למחסור שהיה מנת חלקם של כל תושבי הונגריה.
עם הגיעם לארץ הכול השתנה. לאמא שלו לא היה מקצוע, היא התחילה לעבוד כפדיקוריסטית, מקצוע שהיה ביכולתה לסגל לעצמה בקלות מתוך ניסיונה האישי. היא הייתה מחוץ לבית כל היום, עברה ברגל או באוטובוס מביתה של קליינטית אחת לביתה של קליינטית אחרת, והגיעה הביתה רק לקראת הערב.
הבית שלהם לא היה ממש בית, זה היה מבנה ארעי מפח, בשכונת פחונים שהקימו לקליטת העולים הרבית שהגיעו באותה תקופה לארץ. הריהוט הסתכם במיטה כיסא ושולחן שקיבלו מהסוכנות, וכן גם פתיליה לבשל עליה. זה היה גג מעל הראש אבל זה לא היה בית.
גיורא היה אמור ללכת לבית הספר, להכין שעורים ולשחק במה שקראו לו "חצר", השטח שבין הפחונים, לחכות שאמו תחזור הביתה, תעניק לו צלחת תבשיל חם שיזכיר ולו במעט את הבית שידע פעם.
במהותו, היה ילד טוב, תלמיד טוב, אך הסביבה שנקלע אליה הייתה קשה ואכזרית. הבדידות והשעמום הובילו אותו להתחבר ולהצטרף לחבורת רחוב עבריינית. הוא לא היה הבן טובים היחיד שמעד.
בהתחלה מעלליו הסתכמו בלא ללכת לבית הספר לשחק כל היום כדורגל. על מכתבי התזכורת שנשלחו לאמא שלו חתם בעצמו, כך שמר בסוד את מעשיו.
בהמשך הוא וחבריו התחלו להשתעמם, והשעמום הוביל אותם למעשי קונדס שהפכו לוונדליזם, לגניבות קטנות ובהמשך גם לפריצות לבתים ובתי עסק.
זה קרה לאט, בהדרגה, כמעט בלי לשים לב, מתוך רצון להשתייך הוא הפך מילד גלותי עם חינוך טוב, לפושע.
באחת הפריצות לחנות בקרבת שכונת הפחונים, שכן הבחין בנעשה והלשין למשטרה. מסר שמות ותאור מפורט על החבורה. המשטרה עלתה עליהם ומכאן הדרך למוסד לעבריינים צעירים הייתה קצרה.
כשנפגשנו בחופשות שהוא קיבל סיפר לי רבות על ההתמודדויות הקשות שחווה. היה לו קשה להעביר במילים את החוויה של ילד שמגיע למקום כזה. יש שם את כל הסממנים של בית סוהר. חדרים עם סורגים, שומרים שצופים בכל מעשיהם, משמעת ברזל שמכתיבה להם מה ואיך לעשות בכל שעות היממה, יש עונשים לרעים והקלות לטובים, יש עבודות שצריך לבצע, וגם לימוד מקצוע חובה, כדי שעם צאתם לאזרחות יהיה בידיהם מקצוע שיוכלו להתפרנס בו.
והבושה !
אמא שלו התביישה לצאת לרחוב. לא ידעה איך להתמודד עם מבטי השכנים, היו אנשים שהביעו ביקורת על החינוך שנתנה לבנה, היו שכעסו עליה על כי לא שמרה עליו והגרועים ביותר היו אלה שהביטו עליה ברחמים.
היא לא נזקקה לרחמים. היא הייתה זקוקה לכוחות על אנושיים, לאסוף את עצמה בכל שבת, להתייצב במוסד ולראות את בנה כלוא שם. ילד שהלך לאיבוד באשמתה.
מיד עם הגיעו למוסד הבין גיורא את גודל הטעות שעשה ורק אז קלט את העוול הנוראי שגרם לאמא שלו. הוא נשבע כי כאשר ישתחרר, יפצה אותה על כל הכאב והסבל שגרם לה.
במוסד למד את מקצוע האפייה והקונדיטוריה, ועם צאתו משם, חזר להיות אדם טוב ושומר חוק.
הוא לא המשיך את לימודיו אבל מצא עבודה, עזר בפרנסת הבית, וברבות השנים הקים משפחה משלו.
ואני הייתי שם לידו ובשבילו, כואבת וגם קצת כועסת אבל לא שופטת.
לאחר נשואי האמהות שלנו ניתקו קשר ובעקבות זה בעיקר בגלל דרישת האמהות לסולידיות, גם אנחנו קצת התרחקנו.
יום אחד הגיעה אלי שמועה שהוא נפטר, בן ארבעים קיבל דום לב ואני לא הייתי שם ולא נפרדתי ממנו, לא הספקתי להגיד לו עד כמה הוא היה חשוב לי, כמה אני מצטערת על כל מה שפספסנו ולא הספקנו.
חבר יקר שלי, באיחור רב של שנים אני רוצה להצהיר שאני גאה בך על כך שלמרות כל הטעויות, הצלחת לבנות חיים טובים וראויים, להקים משפחה ולאהוב.
מה חבל שלא זכית ליהנות שנים רבות מפרות עמלך.
ואני…… מתגעגעת
