קבוצת המחקר "קריאות בנוף הישראלי" של מכון ון ליר, העוסקת בסוגיות הקשורות לנוף המקומי מציגה: "געגועים לגן עדן", דיון בעקבות סרטו של הבמאי רן טל "גן עדן".
באירוע יוקרן סרטו הייחודי של רן טל "גן עדן" (2012) על הסחנה וסרטו הקצר (17 דקות) "שיחה עם דן צור"- הראיון האחרון עם מי שתכנן יחד עם ליפא יהלום את נוף הסחנה כפי שהוא מוכר לנו היום. בין ההקרנות יתקיים דיון יחד עם הבמאי וחוקרת הקולנוע יעל מונק על האופן בו הנוף משמר, משחזר או מעוות את מה שיכול היה להיות.
מעטים הסרטים שנעשו על נופים, הצופה מבקש לראות בסרט דמות או דמויות כמושאים לשינוי ולהזדהות. היות והנוף הטבעי (בניגוד לנוף האורבאני) הוא אילם ולרוב בלתי משתנה, הצופה אינו מסוגל להזדהות עימו והוא נזקק לאנשים שחווים את הנוף כדי להבין את משמעותו.הנופים המדהימים ביותר נותרים ברקע ההתרחשויות הקולנועיות ואינם זוכים להתייחסות כשלעצמם.
סרטו של רן טל "גן עדן" חורג מהגדרות אלה, הוא מראיין בסרט מספר דמויות בהעמדה מסוימת המבליטה את הנוף ועוסק בנוף המסוים הזה שאותו פוקדים מרואייניו.
הסרט ממשיך בצורה אימפרסיוניסטית את אותו נוף שעוצב על ידי האדריכלים דן צור וליפא יהלום.
לכאורה הוא מנסה להגדיר את הנוף באמצעות עונות השנה והאנשים השונים מאד הפוקדים אותו.
אבל במהותו "גן עדן" נותר סרט על נוף ישראלי מאד שעוצב על ידי שני אדריכלי נוף תוך שמירה על קווי המתאר של המקום ואמונה בחזון אדריכלי של נופי הארץ.
הסרט הקצר (17 דקות) "שיחה עם דן צור" שימש כתחקיר מקדים לסרט ומשלים אותו בצורה מדהימה.
גם כאן דמות מדברת למצלמה.
אלא שהפריים אינו משתנה לרגע (למעט סיום הסרט המגיע כהפתעה גמורה ומעניק לו את איכויותיו כ"סרט קולנוע" ולא כחומר גלם לתחקיר) וברור לצופה כי הראיון נחתך מתוך ראיון ארוך ורציף .
אדריכל הנוף דן צור מספר על חוויות הנוף המעצבות של הילדות, על דרכו אל אמנות אדריכלות הנוף בימים בהם לא היו מוסדות אקדמיים לכך, על החיבור שלו לליפא יהלום, על החזון שלהם לעצב כאן נוף שאינו אירופאי אלא ישראלי .
מתוך שני הסרטים עולה הגעגוע המשותף לאדריכל דן צור ולבמאי רן טל לנוף הישראלי, והצער המלווה את גלגולי הנופים המנוסח היטב על ידי אחד המרואיינים בסרטו של טל , "מה שיכול היה להיות ולא קרה". הדברים מתייחסים גם לאופן בו נוצר הנוף הישראלי כפי שדן צור מדגיש כשהוא מציין את הריסת בתים הפלסטינים לשם עיצוב פני הנוף הישראלי, "מדינת ישראל כולה חיה על האסון הזה שקרה פה".
יותר משהנוף מבטא את יופי היצירה האדריכלית, הוא מבטא את הכוונות הציוניות שהוגשמו בעמל רב אך בסופו של דבר נפלו לידיהם של אחרים, שלא ידעו לשמר את מה שנוצר בידי אנשי חזון קודמים.
התוצאה היא נוף של געגוע, געגוע למקום האחר, הראשוני, שכבר איננו.