בימים האחרונים מתנהל דיון בעד ונגד היוזמה החדשה באופקים לגבי גן שיפעל עד שש בערב, כביכול לטובת ההורים העובדים.
מי שעוקב אחרי הדף של חינוך משפחתי יודע שאנו מעודדים את היוזמה ההפוכה.
מעודדים הורים ליזום פתרונות יצירתיים ולהוביל שינוי חברתי ותפיסתי לפיו יש לקצר את שעות הפעילות של הילדים במוסדות חיצוניים ולהחזיר אותם פיזית ורגשית הביתה, לחיק המשפחה.
מה שמטריד ברעיון של הארכת השהות בגנים זו בעיקר העובדה שההיסטוריה מלמדת כי יוזמות שמתחילות בקצוות החברתיים נוטות לנוע אל עבר המרכז.
וכך במידה והיוזמה תתממש יש סיכוי שתוך מספר שנים היא תהפוך לנורמה המקובלת.כי זה נוח כביכול וכי זה נותן פתרון להורים העובדים.
הנזק הידוע והברור נדחק לשוליים, ממש שם לצד הילדים…אני מדמיינת הורים שמתעכבים להגיע בשש, ומגיעים כשהילד כבר קולח ואכל גם את ארוחת הערב בגן. בדרך הביתה הוא כנראה יירדם ויפגוש את הוריו בבוקר כשהם יכינו סנדוויצים וייקחו אותו שוב אל הגננת.
זה מעורר בי צמרמורת ועצב רב.
כולי תקווה שבמקום יוזמות "יצירתיות" מסוג זו של אופקים, יתעוררו הורים ויפעילו דמיון ואהבה הורית לשינוי יצירתי מעמיק. שינוי המעמיד את צרכי הילדים ומביט אל האופק בחיבוק משפחתי.
מבט תמים של ילדים.
מבט מכיל של הורים.
מבט שרואה את הילדים, רואה באופן ממשי, כשהם כמה שאפשר יותר לצידנו.
