התעוררתי ליום בהיר וקריר, שטוף שמש, מסוג הימים שמזמינים לצאת וליהנות מכל מה שהחיים מציעים.
התעוררתי מוקדם מהרגיל. כבר אתמול תיאמתי לי שתי פגישות עם חברות וההתרגשות מנעה ממני לישון עד מאוחר.
בשעה תשע, בקעה ממני ה-"סבתא על גלגלים", אחזתי במפתחות הרכב, התמקמתי לי בנוחות מאחורי ההגה, שמתי דיסק של אריק איינשטיין וכשקולו הערב ברקע, יצאתי לדרך.
נסיעה של שלוש דקות ברחובות רמת ישי, רמזור אחד והנה אני על הכביש החדש שזה עתה נסלל. שוב ושוב אני מתפעלת מהכבישים החדשים, שמחה על ההזדמנות להשתמש בהם.
אחרי שעה, בנסיעה רצופה, ללא רמזור אחד אפילו, עמדתי בפתח ביתה של מירי בהוד השרון.
איך מגדירים מישהי שכבר שישים שנה צועדת לצדי? שכנה? חברה? משפחה? אחות?
היינו שכנות, למדנו בכיתה ו', היינו בנות שתיים עשרה כאשר הכרנו. הרבה מים זרמו מאז אפילו בנחלי האכזב ואנחנו עברנו ביחד וגם כל אחת לחוד, המון דברים טובים וטובים פחות.
כל פגישה כזאת מחזירה אותנו לימי הילדות, לחברים מאז, שרובם חברים שלנו עד היום, להורים שכבר אינם ולאהבות שמזמן נשכחו אבל אנחנו דואגות להעלות את זכרן כל פעם מחדש. נעים להיזכר בבנים, בריגושים ונעים להבין שוב ושוב שאנחנו חברות כבר שישה עשורים.
בשעה ארבע נפרדתי ממירי, מיהרתי להגיע לפגישה השנייה הכול כך דומה ושונה בו זמנית.
דומה, כי גם שם הייתה זו פגשת חברות, אבל שונה כל כך, כי אלה שתי חברות חדשות. אותן ועוד הרבה נשים מקסימות הכרתי דרך קבוצת "סבא-סבתא הסיפור האמיתי". את אדית הכרתי לפני כשנה ואת נאוה פגשתי לראשונה, אבל הן, כל אחת בתורה, נכנסו לי ללב כאילו הכרנו לפני שנים.
לחברות צריך "קליק" התחלתי ואחר כך הוותק לא משנה.
נכון, לא יכולתי להעלות איתן זיכרונות מעבר משותף אבל חסרים נושאים לדבר עליהם? מה שהיה חסר זה זמן, שהלך ונגמר ואנחנו רצינו עוד.
לא תהייה לי ברירה, אלא לתאם עוד פגישה, לקחת שוב את מפתחות הרכב האהוב שלי ולצאת לכבישים המדהימים בדרך לעוד יום של כייף.
