כשהמתבגרים שלי גילו שאנחנו בדרך לבית התפוצות, לתערוכה (שלישית השבוע) פרצה מהומה באוטו.
מלחמת חורמה שכללה כל המאפיינים של מלחמה ואפילו סלוגן ״נמאס ממוזיאונים, רוצים פארק מים״.
אבל, אנחנו מנצלים היטב את התקופה שאנחנו עדיין אוחזים בהגה וחנינו באוניברסיטת תל אביב, בצל. נעלנו את האוטו, (אחרי שוידאנו שכל הילדים בחוץ). שני הקטנים (6,7) התמסרו לנו ונכנסו איתנו לבית התפוצות לפתיחה החגיגית של תערוכת "גיבורים".
שני המתבגרים (11,13) הטילו חרם קל על הכניסה לבית התפוצות. הם התבצרו בחוץ בקריאות פולניות משהו "אנחנו נסבול לבד בשמש, אל תקחו את הזמן".
בדיוק שתי דקות אחרי שנכנסו, הקטנה שלחה סרטון קריאה נואשת לאחיה ״בואו! אתם מפסידים! זה בכלל לא מוזאון זה ממש כיף״.
הם נכנסו ואפילו חטאו בהנאה.
מי אמר שטכנולוגיה היא רעה?
מאחר שהיתה זו פתיחה חגיגית, פגשו הגיבורים הפרטיים שלי גם גיבורים אמיתיים שלקחו חלק פעיל בבנייתו של העם היהודי ומורשתו. נשיא המדינה, רובי ריבלין נופף לשלום וברח לארוחת השבת. טל ברודי ורעייתו קיבלו סיור פרטי ושאלו שאלות על גיבורי תרבות. התעכבו מעט במדור הספורט כדי לראות את שמו מוטבע על הקיר כמוביל בתחום.
שם התערוכה "גיבורים" הוא שם נפלא.
פעם אחת משום שהאנשים שלקחו חלק פעיל בתקומת העם היהודי, הם גיבורים, גם אם לא התכוונו להיות כאלו.
פעם שניה, הדור הצעיר, שאנחנו מגדלים עם כפפות של משי על ידינו, גדל לתוך עולם שהופך קר ומנוכר יותר ויותר. "שיחות" בינהם מתבצעות באמצעות תווך דיגיטלי בלבד. גיבורים שלהם מסתכמים בדמויות רחוקות, דמיוניות ולא תמיד חיוביות. העובדה שאת האומה הזו הקימו אנשים, בשר ודם, תוך הקרבה, תוך התמדה, תוך השקעה, הקשבה לצרכים של האחר, תוך התחשבות בקולקטיב הם ערכים שלא בהכרח מלווים את סדר יומם של ילדינו. חשיפה שלהם לגיבורים אחרים, שהם הגיבורים האמיתיים, היא יותר ממתנה עבורם ועבורינו.
התערוכה בנויה ממרחב סגור, אליו נכנסים יחפים. מתבוננים במיצגים בגובה העיניים ובעיקר – נוגעים. המון.
המיצגים, כולם, פתוחים למגע של הילדים (או המבוגרים), להתנסות, למשחק, לפענוח של הנושא תוך כדי חוויה.
הבת שלי צילמה רובוזומים וגילתה שלעדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה זה לא היה כל כך פשוט.
הבן בחר כרזות למניעת עבודת ילדים ולמד שפעם החיים בארץ ובעולם, עבור ילדים, לא היתה כמו היום. הוא חולם להיות טייס כשיהיה גדול והתנסה בהטסת מטוס קרב ממש כמו הטייסת האגדית לידיה ליטבק, זו שהפילה לא פחות מ 12 מטוסי נאצים במלחמת העולם השנייה.
המתבגר הסרבן הראשי, היה גיבור כשהצליח לזחול עם יד אחת קשורה את המרחק שזחל טרומפלדור בקרב האחרון, ובכך למד קצת על נחישות.
המתקן שזכה להכי הרבה תשומת לב היה ללא ספק "הרצל אמר". (בסגנון המשחק סיימון) ועד שלא סילקו את מס' 2 שלי הוא סירב לעזוב את המתקן.
הסתובבתי בין תחומי הדעת השונים. ראיתי שמלאכת חשיבה לא מבוטלת הושקעה בבחירה. בכל זאת שמתי לב שבלטו בהעדרן נשים בולטות כמו: נעמי שמר ויעל ארד. חיפשתי מי היה האוצר.
ניגשתי ל דר' דביר צור ושאלתי על פשר הבחירה החסרה, בעיני.
לשמחתי גיליתי אדם נאור, שהסביר על הליך חשיבה מדוקדק ומורכב בעת הבחירה. לא שוביניזם הובילה לחסרונן של שתי נשים אילו מלוחות גיבורות האומה. (כמובן שאפשר להאשים את החינוך ארוך השנים של הבניית מציאות לפיה גיבורים אמיתיים צריכים איבר מין מאוד מסויים, אבל נניח לזה היום). לא הסכמנו על כך ששמר וארד לא היו צריכות להיות שם, כמו גם לוין קיפניס וע.הילל, אבל נחשפתי להליך הלא פשוט של הבחירה וזה לבדו היה מרתק. בתקופה של דיון על ייצוג הולם במערכת החינוך, ייצוג הולם בדעת הקהל הצעיר, שבמידה מסויימת הוא קהל שבוי ותפיסת עולמו נבנית מאותם אנשים שאנחנו חושפים אותם אליהם. הדיון לחלוטין חשוב. בסופו של יום אני חושבת שבתערוכה הצליחו ליצור ערב רב של גיבורים שגם השפעתם היתה חשובה ומאידך, גם פופולרית ונוחה להצגה פעילה.
את שני הגיבורים הקטנים שלי ושני המתבגרים הסוררים שלי, שסירבו להכנס לתערוכה היה צריך לסלק בתום היום. עד שלא כיבו את האורות וסגרו את הדלת הם לא עזבו.
בקומה למעלה ישנן תערוכות נוספות: באגף בתי הכנסת קיבלנו כתב חידה והתכנסנו כל המשפחה לפענח אותו. היה מרגש לראות את שחזור בית הכנסת היהודי מעיירת הולדתו של אבי. תערוכה נוספת על פועלו של בוב דילן, בה לא הצלחנו להיות משתי דקות כי הילדים ביקשו לחזור למתחם הגיבורים.
אילו הייתי צריכה לבחור תערוכה אחת לקחת את הילדים בקיץ, אין ספק שתערוכת גיבורים זוכה בגדול.
