אחד מגיע לגהינום. השד בכניסה מקבל את פניו בצהלה: מזל טוב, עלית בגורל. אתה הלקוח המאה אלף היום ויש לך אפשרות לבחור: גהינום שוויצרי או גהינום ישראלי.
-מה זה גהינום שוויצרי?
-קמים בשש, עובדים שמונה שעות עבודת פרך, בחום של 45 מעלות, ואחר כך שעתיים התעללות מהשדים הקטנים.
-ומה זה גהינום ישראלי?
-קמים בחמש, עובדים עשר שעות עבודת פרך, בחום של 60 מעלות, ואחר כך ארבע שעות התעללות מהשדים הגדולים.
-אני אלך על הישראלי.
-???
-ישראלים — שעה זה לא שעה, עבודה זה לא עבודה, טמפרטורה זה לא טמפרטורה.
נזכרתי בבדיחה העתיקה הזו כמה וכמה פעמים בחודשים האחרונים.
בפעם הראשונה ששכרנו רכב באירלנד, בן זוגי חיכה, חיכה, חיכה בסבלנות שביציאה מנמל התעופה מישהו ייתן לו להשתלב בתנועה. אחרי שחיכה עוד קצת, הבנתי את הפרינציפ. תשכח מחו״ל, אמרתי לו, תחשוב שהגעת לתל אביב. זהו, יצאנו לדרך. יכולנו לעמוד שם עד היום.
בני שאר אומות העולם חוטפים הלם תרבות רציני בהגיעם לאי הירוק. הבלגן, הבירוקרטיה, חוסר האמינות של נותני השירות. למען האמת, גם האירים מעידים על עצמם שהם משוגעים.
אבל לא מאיימים על יונה ביין. טכנאי שלא מגיע קודם כי אבא שלו נפטר ואחר כך כי אבא שלו חולה? אינטרנט שלא עובד והתמיכה הטכנית מנסה לשכנע שכן עובד? בירוקרטיה אימתנית? לא אמרתם כלום.
הלכתי למשרד הרישוי בקניון להוציא רישיון נהיגה. אפשר היה לקבוע תור באינטרנט אבל היה חסר לי איזה מסמך לתפארת המערכת הבירוקרטית, אז האינטרנט לא נתן לי לקבוע. הלכתי בלי תור.
דוקא אפשר ללכת בלי תור. מגיעים, לוחצים על הכפתור, ומקבלים תור.
זמן המתנה: ארבע וחצי שעות. לרגע בהיתי במסך באימה, ומיד התעשתתי. אני באירלנד. לא צריך להילחץ. קודם כל אומרים לך לא, אחר כך מתחילים להתמקח. הצצתי סביב. כעשרה אנשים, רגועים למדי, ישבו בתור. הם לא נראו עצבניים. והם לא שוויצרים – הם אירים. בקיצור, הם לא נראו כמו מי שמחכים כבר ארבע וחצי שעות. לקחתי מספר.
הלכתי לקניות. הלכתי לאכול. חזרתי. בדקתי מיילים. והנה, קול קורא בשמי. נכנסתי, מילאתי טופס, שילמתי. כל הסיפור: שעה וחצי. שעה זה לא שעה, טמפרטורה זה לא טמפרטורה. גהינום ישראלי כבר אמרנו?