היא ממש ממש כמוני …
9 שנים יותר צעירה ממני .. זה בעצם כל ההבדל? או שלא ?
קצת מלאה , קצת הרבה אבודה , הרבה יותר אמיצה ובעיקר שונה לגמרי …
היא חיה על הקצה …כל פעם עוד קצת ועוד קצת .. כל פעם החתך שהיא עושה בגוף הוא יותר ויותר עמוק . יותר כואב … פשוט יותר …
אני יושבת מולה…. נערה ? אישה ? שורדת? מה אני אמורה לעשות ? מה להגיד ? האם זה שאני צוחקת ? מצחיקה ? זה מספיק? איך אני יכולה להעניק לה קצת טוב מהעולם ? קצת אופטימיות ? תקווה ? נורמטיביות?
מה בסך הכול ביקשתי ממנה שתגיד לי 3 תכונות טובות שלה .. אז למה היא מחייכת אליי בכל כך הרבה עצב? בכל כך הרבה תסכול ???
היא סובלת ואני בוכה , היא חותכת את עצמה ואצלי מתהפכת הבטן (לא מהמראה , מהתחושה) .
באמת יש לי את הזכות להסביר לה? לתת לה עצות? באיזה זכות?????? היא השורדת החזקה בין שתינו!!!
ואז היא אומרת את המשפט הבא " אני מגיעה לפה על סף לחתוך ורידים, אני רואה אותך וחוזרים לי החיים".
יקרה שלי … אני מוכנה לעשות כל כך הרבה למענך רק כדי להפחית לך את הצורך בלהכאיב לעצמך…