במונח ״קוראות בטא״ נתקלתי בפעם הראשונה בקבוצות קריאה בחו״ל. אחת מקוראות הבטא הכי מוכרות היא בחורה בשם יה-יה. כל פעם שהיא מעלה תמונה של ספר שאני מחכה לו בכיליון עיניים, אני מתמלאת קנאה, אבל לא קנאה רגילה, קנאה שורפת כזו, שהופכת אותי לירוקה. אבל רק אחרי שהבנתי מה קוראות בטא אמורות לעשות, הקנאה הפכה פחות צורבת. כי להיות קוראת בטא זו עבודה קשה. היא צריכה לקרוא את הספר בעין ביקורתית, לגלות חורים בעלילה, לבדוק אמינות, לוודא שהדמויות מעוצבות היטב ועוד מיליון משימות אחרות.
כשסיימתי את הספר שלי, היה לי ברור שאני עושה את אותו דבר. אז בחרתי לי קוראות בטא, כתבתי להן ׳מכתב איומים׳ (חכו שניה, תיכף אסביר), הדפסתי ב״אופיס דיפו״, כרכתי יפה (בספירלה, אל תגזימו…) ומסרתי להן אותו בגאווה.
בלילה הראשון הלכתי לישון רגועה, הייתי בטוחה שייקח זמן עד שאקבל את התגובה הראשונה. אבל שכחתי עם מי אני מתעסקת, מדובר באחיות שלי לספרים, שקוראות לפחות ספר אחד בשבוע. ב 23:00 בלילה קיבלתי את התגובה הראשונה של ימית, היא המשיכה להפציץ אותי בהודעות עד שתיים לפנות בוקר. כל הודעה שלה גרמה לי להתקף לב קטן. ההערות שלה לא היו קלות לעיכול, לא קלות לעיכול זה אולי האנדרסטייטמנט של המאה, אמרתי לכם, הייתי בטוחה שהספר שלי מושלם.
שבועיים לאחר מכן, ישבנו ליד שולחן עגול בתרזה בראשל״צ. הן הוציאו את החוברת המודפסת, אני את המחשב שלי, והבלגן התחיל. למה בלגן? כי עברנו על כל עמוד וכמעט כל סצנה.
כל פעם שמישהי חשבה שמשהו ׳לא עובד לה׳, היא העירה והתחילו ויכוחים. ויכוחים אמוציונליים, רציונליים, ובעיקר אינטליגנטיים. אני ישבתי מולן המומה, לא הוצאתי הגה מהפה, רק הקשבתי. לאט לאט הלב שלי התחיל לעשות את דרכו דרומה. הרגשתי בדיוק כמו מיקי, הגיבורה שלי, בספר. הייתי בטוחה שאם אביט למטה על הרצפה, אראה את הלב שלי מונח שם, מרוסק לאלפי רסיסים.
חזרתי הביתה המומה, בכיתי במשך יומיים שלמים. נשבעת לכם! כל מה שרציתי זה לגנוז את הספר ולחזור לשיגרת החיים שלי. אבל אחרי כמה ימים של עבודה עצמית, שעות של מדיטציה ודליים של טיפות רסקיו, התחלתי לעבוד.
בהתחלה שיבצתי את ההערות במקום המתאים להן בטקסט, אחר כך עברתי על כל הערה והחלטתי אם לקבל אותה או לא.
ואז…התיישבתי לכתוב את הספר מחדש.
דרך אגב, אם חשבתם שזה סוף הסיפור, אז לא, כי אחרי הגירסה הראשונה הגיעה הגירסה השניה והשלישית. וכל זה עוד לפני העריכה הספרותית.
אז איך בוחרים קבוצת בטא ומה כתבתי להן ב׳מכתב האיומים׳?
ניסיתי לסכם את זה בחמישה קריטריונים. אבל בטח יכולתי גם לכתוב יותר.
1. קבוצת בטא חייבת להיות מורכבת מאנשים שקוראים המון ספרים בז׳אנר בו אתם כותבים.
2. חובה לבחור אנשים שאתם יודעים שלא יפחדו להגיד לכם את האמת ושלא יחמיאו לכם סתם.
3. קוראי בטא לא יכולים להסתפק ב״ספר מעולה״ או ״ספר גרוע״, הם צריכים לנמק ולדעת להסביר את עצמם ואפילו להציע אופציות אלטרנטיביות (במקרה שלי, בזכותן התווספו פרקים מנקודת המבט של יונתן).
3. הם חייבים להיות מוכנים להשקיע זמן. כי זו לא עבודה חד פעמית, צריך לקרוא את אותו טקסט שוב ושוב ושוב.
4. מומלץ להוסיף לקבוצת הבטא גם אנשים שאתם לא מכירים, או לפחות תנו להם את הספר בלי שהם יידעו שאתם כתבתם אותו (זו הזדמנות לבקש שוב סליחה מעדי, שקיבלה את הספר מסופרת אלמונית בשם ׳שיר נצר׳)
5. אם אתם לא פנויים להקשיב להערות, אולי כדאי שתוותרו על קוראי בטא.
את מכתב האיומים שלי הוספתי לספר והוא כלל בעיקר ׳הוראות הפעלה׳. אבל המשפט הכי חשוב היה זה:
״אני מבקשת שתגידי לי את כל האמת על הספר.
בשלב הזה, תשכחי שאנחנו חברות. רק תזכרי דבר אחד –
הפדיחה שתהיה לי אם אפרסם אותו והוא יהיה על הפנים
רק כי לך לא היה את האומץ להגיד לי את האמת״
מה עושים עם סעיף חמש?
כאן מתחיל החלק הקשה, כי קיבלתי המון הערות, לעיתים הן היו מנוגדות אחת לשניה. היו ימים שישבתי שעות מול סצנה מסוימת, קראתי עשרות פעמים את אותה הערה ולא ידעתי מה לעשות. האם להקשיב, האם למחוק, איך לשנות, ומה לשנות? (כי כל שינוי הוביל קריאה מחודשת של הספר כדי לוודא שהכל מתאים).
בסופו של דבר, החלטתי להקשיב לעצמי ולסיפור שרציתי לספר. אבל עשיתי את זה רק אחרי שוידאתי שהנחתי את האגו שלי בצד ושקלתי את ההערה באופן הכי אובייקטיבי שאפשר. היתה רק פעם אחת שנכנעתי ושיניתי משהו בניגוד למה שחשבתי שיהיה נכון. זה קרה אחרי שימית (זוכרים אותה?) המשיכה להתעקש על שינוי בטקסט ולא ויתרה לי במשך ימים רבים. היום, ממרחק של זמן, אני מודה לה על ההתעקשות.
רגע לפני סיום…אני חייבת להגיד תודה
לאחיות היקרות שלי, שהעזו ואמרו לי מה דעתן, שתיקנו ושיפצו ושידרגו את הספר. כי רק בזכותן יכולתי לקבל הערה כזו בסוף התהליך: ״הפכת את הספר מדירת שני חדרים בקומת קרקע לפנטהאוז בקומה שמשקיפה על הים״.
דרך אגב, לפני שבוע כתבתי מכתב נוסף, קראתי לו ׳מכתב איומים 2.0׳ 🙂
