היא החליטה שוב לברוח.
התריסים על חלונות ביתה מוגפים. אור צהבהב חלש מאיר את חלל דירתה הקטנה ומאפשר את הפעילות הקדחתנית לקראת היציאה לדרך.
שתי מזוודות קטנות מונחות על מיטתה הגדולה, לאט לאט היא אוספת לתוכם את בגדיה המעטים ואת חפציה הבודדים מילדותה הדלה: אלבום תמונות שמזכיר לה כי ידעה גם ימים מאושרים, בובת סמרטוטים שסבתה קנתה לה בגיל שלוש, כדור בדולח שצוענייה נתנה לה במתנה וטבעות הנשואים של הוריה אותם היא שומרת בקופסה קטנה.
היא חייבת להזדרז ולהעלם לפני שהוא יגיע. היא יודעת שהוא בא להציע לה נשואין. היא חייבת להעלם כי לא בטוח שתוכל לעמוד בפניו ולסרב. זה הדבר שחלמה עליו וזה הדבר שהיא מפחדת להגשים. נראה לה שלא תשרוד עוד אכזבה ועוד כאב אז עדיף לוותר, לברוח רחוק, להעלם, להתחיל חיים חדשים ללא עבר ולדאוג שהם יישארו גם ללא עתיד.
כך היא מתנהלת כבר שש שנים, מאותו יום בו הצליחה סוף סוף לאסוף את עצמה, להתאושש מספיק כדי לברוח בפעם הראשונה. היא השאירה מאחור את כל חבריה מכריה את כל הקשור לזוגיות שהתפרקה.
הכול נשאר מאחור אבל הכאב הלך איתה צמוד אליה ומפחיד אותה להתחיל שוב להאמין באדם, באושר ובאהבה.
פתאום הרגישה עייפה, תשושה מהמאבק שלה בעצמה. עד מתי? – שאלה, ותשובה אין.
דמעות שתפו את עיניה. בכתה על עברה וגם על עתידה כפי שהצטייר בדמיונה. היא לא הפסיקה לחשוב עליו ועל כל הטוב שהביא לחייה בשנה האחרונה.
היא חייבת להאמין בו. חייבת לתת לזה סיכוי.
חייכה, שטפה את פניה במים קרים שהעלימו את סימני הבכי, הוסיפה קצת איפור שכיסה על נזקי הלילות ללא שינה, רוקנה את המזוודות, פתחה לרווחה את התריסים המוגפים, לקחה נשימה עמוקה של האוויר הסתווי הנעים וחיכתה לצלצול הפעמון.
