מוכר? אני שואלת את הגבר באוטו לידי ברמזור ומסמנת לו עם היד תנועת מנואלה, שמסגירה את גילי ואת הגיל בו עשו תנועות כאלה כדי לפתוח חלון.
מה, מותק? הוא שואל, מתלהב שמישהי פנתה אליו ברמזור. מי מסמן היום ברמזור לפתוח חלון?
הרכב שלו כסוף, כמו השעון, כמו השרשר, כמו המוזיקה הבוקעת מרמקולים שמותקנים לפי דעתי גם בגלגלים.
מוכר, מוכר, אני חוזרת ובתוך המוזיקה ועוצמת הבסים, ייתכן שהוא שומע שאני שואלת אותו נוחר? נוחר? ופניו מחשירות בעלבון של מי שבוודאות נוחר אבל מכחיש כבר שנים, מפטיר משהו, מעלה את החלון ומזנק הלאה.
מחפשת רכב. מאז תאונת הדרכים שעברתי, אני נטולת רכב.
אוי, כמה שאני אהבתי את האוטו שלי.
זה שעבר שני תיקוני ראש מנוע, זה שנזל לו שמן מכל מקום, זה שצריך היה לבדוק לו מים לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה. זה שתמיד אפשר היה לשלוף מהבגז' המבולגן שלו כסאות ים בקיץ, ושמיכה בחורף כי החימום לא עבד.
ככה נסעתי בחורף, עם שמיכה על הרגליים, וכפפות על הידיים, מנחמת את עצמי שהעיקר שהמזגן עובד. מי צריך חימום בארץ חמה כמו שלנו, הייתי רועדת תוך כדי נסיעה, מחממת את האצבעות בכל רמזור כדי שלא יקפאו על ההגה.
פה, בארץ אבות, צריך מזגן.
גם את המזגן תיקנתי והוספתי לו גז ועוד גז ועוד גז.
מתה על מכוניות. באה ממשפחה שמתים בה על מכונית. אבא שלי ואח שלי היו יורדים כל שבת למטה, לחנייה, מפרקים את האוטו ומרכיבים אותו מחדש.
איזה אופל, היה אבא שלי מתפעל וישר מתחיל לחשב כמה היא עלתה, את יודעת כמה היא מפסידה כל שנה?
בקיץ, הסיוט של אבא שלי היה לנסוע עם האוטו 'שלו' לים. מילא הדרך לים, אבל החזרה? או, פה כבר היה טקס שלם.
מלוכלכים בחול, ובארטיק שנזל עלינו, רגלינו מריחות ממברשת הנפט עליה הברשנו את רגלינו משאריות זפת, היינו עומדים בשמש הלוהטת של חוף אולגה ליד האוטו, שאבא שלי כיסה אותו בכיסוי שנתפר במיוחד בשבילו, כאילו היה דוגמנית צמרת בסלון הוט קוטור, מחכים שאבא יקפל בקיפול מיוחד את הכיסוי הזה, יפתח את הבגז', יכניס אותו למקום השמור לו במיוחד, בכל זאת כיסוי בהזמנה, ויוציא את האינסטרומנטים הדרושים לניקוי כדי להיכנס לאוטו.
מברשת קטנה לבין האצבעות, מברשת גדולה לשאר הרגליים, בקבוק מים ודלי. מגבות ישנות נפרסו על המושבים, ואנחנו הצטווינו לשבת רק עליהן, להשאיר את הרגליים בחוץ, לטבול בדלי ורק אז הורשינו להכניס אותן פנימה.
בפנים היה חם כמו בגיהינום, ואבא היה מפעיל מאוורר קטן, שהותקן במיוחד על הדש בורד שעשה רוח שהתערבלה ברוח החמה שנכנסה בעד החלונות הפתוחים.
איך את נוסעת ככה, אבא שלי שואל כשהוא רואה את הלכלוך שאני נוסעת בו שמתחתיו, אם מסתכלים טוב, יש אוטו. עטיפות מסטיק, טישיו, פנקסים, שקיות, שמיכות קיץ וחורף, עיתונים, וכמויות חול על שטיחוני הרגליים מתחת לדוושות שאני אוספת כבר שנים בים.
למה אתם לא רוחצים את הרגליים בדלי אחרי הים, הוא שואל. אין לי דלי. אין לך דלי? הוא נדהם, רואה את מורשת ניקיון האוטו שלו שניסה להנחיל לנו בכל כוחו, קורסת ולא עוברת הלאה לדורות הבאים.
לאן לא נסעתי עם האוטו שלי, דרומה וצפונה, ימה וקדמה. ובכל פעם שחזרתי מנסיעה, ביקרתי גם במוסך. זה הלך ביחד. נסיעה ומוסך.
תמכרי כבר, היה מתחנן המוסכניק שלי. די. אבל רק עכשיו החלפת לי ראש מנוע, אמרתי לו, היא תיסע עכשיו כמו חדשה, נכון?
כמו הורה שמזהה אם תינוק בוכה כי הוא רעב, או חולה, או סתם החליט לנדנד ולשגע, ככה הקשבתי לקולות האוטו. עכשיו הוא מתאמץ. עכשיו צריך להוסיף לו מים. עכשיו צריך לתת לו לנוח קצת. בצל. כדי שלא יהיה לו חם.
בקול רעש גדול, במפץ זכוכיות, בחבטת פח קרוע, נפרדתי ממנה. מהמכונית שלי.
עמדתי לידה במגרש הגרירה של המשטרה, מלטפת אותה. כואבת את כאבה. מתא הכפפות, שאצלי באמת היו בו כפפות, הוצאתי קלטות ישנות, גזיר עיתון עליו רשומים כל תדרי רשת ג' בכל הארץ, סיכת בטחון איתה הייתי פותחת את הנקבים הסתומים מאבן של השפריצר של החלונות, וקרם ידיים שנזל כבר מזמן.
חמודה שלי, אמרתי לה, איפה לא היית איתי, לאן לא נסעת, כמה התקלקלת וכמה עלית לי.
אז מחפשת אוטו. בתקציב זעום, בישיבה מול סוכני מכירות באתרי ליסינג שבהם קובע רק הגודל. גודל המקדמה שיש לנו ובעיקר אין לנו, לשים, בחישובים על ההחזר החודשי.
והמכוניות שראינו בחודש האחרון, אוי, גוטניו תעזור לי. אין להם כלום עם הקלאסה שהיה לטרנטה שלי.
גג מתקלף, רעש לא אלגנטי בנסיעה, קשה לשבת וקשה לקום אבל זה כנראה קשור כבר לגיל, אבל האנשים דווקא נחמדים, אלה שמוכרים. קשורים לאוטו שלהם ומצטערים למכור.
האוטו הזה, מספרת לנו המוכרת, אצלנו במשפחה משנת 95'. היה של אמא שלי, עבר לאחותי, עבר לבת שלה, לגיסתה, הגיע אלי ועכשיו הוא של הבן שלי שלומד רפואה!! סיים שנה ראשונה!! נו, זה כבר כמעט אוטו מרופא, אני חושבת לעצמי.
מה יהיה, אני אומרת לע., מאיפה יהיה לי אוטו, כי בסידור הרכב של הקיבוץ, כבר אמרו לנו, שזהו, סיימנו את ימי המכסה שניתנו לי בחסד וברחמים לנהיגה על הרכבים 'שלהם', וכבר מדברים פה, על התושבת החדשה הזאת, שרק הגיעה לקיבוץ וכבר קיבלה כפתור רכב!!
מחפשים, בודקים, מתקשרים, מתייעצים עם מוסכניקים, מותחים את גבולות חשבון הבנק המרוקן, ואני יודעת, שברגע שאמצא אוטו שמקופל בבגז' שלו כיסוי, כזה שתפרו לו במיוחד, שיש בו מברשות, בקבוק מים ודלי, את האוטו הזה, גם בלי בדיקה, אני קונה.
*בתמונה- אני, נוהגת כבר מגיל צעיר.
