ככה זה הרגיש, לפני מחצית מחיי, בדיוק לפני 20 שנה, רק מצידו השני של "המתרס".
ממשלה אטומה שלא מקשיבה לזעקות הרחוב, שלא שומעת את צעקות העם, שכשלה מלזכור שבחירה דמוקרטית איננה מספיקה – במהלכים חשובים העם אמור להסכים עם הכיוון.
ההפגנות נגד מעשי הממשלה הפכו ליותר ויותר תכופות, יותר ויותר קולניות, יותר ויותר הזויות.
התחושה היתה שמה שלא נעשה – יצפצפו עלינו, לא סופרים אותנו ממטר, אבוד לנו, אנחנו לא חלק מהתהליך הדמוקרטי שאמור להתרחש פה.
עד שההפגנות הפכו לאלימות. לי לפחות זה היה קו הגבול, גילוי האלימות הראשון שראיתי היה הקו האדום והפסקת הגעתי להפגנות.
היום זה אולי נשמע תמים, "בסך הכל" טיפסו על מכונית של שר כשהוא ונהגו בתוכה, כדי למנוע ממנו להגיע לישיבה ולהצביע את הדיעה ההפוכה משלנו, אבל במונחי בת ה20 שהייתי זה היה יותר מידי, לא התאים לי להיות חלק מזה.
כמה חודשים אחר כך הסתבר לי ולכולנו שיש רחוק יותר, הרבה הרבה יותר. שבשביל למנוע הצבעה בניגוד לדעתך יש מי שמוכן גם לרצוח.
חצי מהחיים שלי עברו, דיעותיי הפוליטיות השתנו, המציאות השתנתה, גם ראיית השחור-לבן האופיינית לבני העשרה כבר איננה עימי.
אבל התחושה אותה תחושה, ממשלה שלא סופרת אותי, לא במובן הפוליטי, לא במובן הבטחוני (כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא ביקר בעוטף כבר כמה שנים? הוא בטח פשוט עסוק בפתרון בעיית הסכינאות. אה, בעצם…), ובטח לא במובן הכלכלי.
תחושת ה"לקחו לי את המדינה" מסוכנת, כי כשהייאוש פושט אתה בוחר בפתרונות קיצוניים.
במחאה הגדולה האחרונה איש הצית את עצמו, לפני 20 שנה איש רצח ראש ממשלה, לא רוצה לנחש לאן יגיע הייאוש הנוכחי, רק לקוות שהגשם שיורד יזכך הכל, גם את לב מנהיגנו הקשה כאבן.
בכל שבת מתפללים בבתי הכנסת (אלו שאינם חרדים, לפחות) תפילה לשלום המדינה, ואני רוצה לסיים את הפוסט הזה בתחינה הנאמרת בתפילה זו:
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ,
וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
…
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.