הנה אני , שנת 2005. הריון ראשון. פלא פלאים.
מתחילה ללמוד קצת מהאינטרנט , הרבה מספרים , מה קורה לגוף שלי, מה הפיצפון עושה שם בפנים.
חודש חמישי. לא מכירה את הגוף המוזר שפעם היה שלי.
קוראת על סוגי משככי כאבים בלידה. איפה שמים אפידורל כמה זה כואב.
וגם מתי לחזור לעבודה ואיזה משפחתון פה הכי שווה.
כל הזמן פוחדת מהלא נודע ומנסה ל’השתלט’ על המצב.
להתארגן לחזור למי שהייתי קודם. בנפש , בגוף, במחשבה.
והחזה.. מה זה? מחזיה B ל D?? נתקלת במשקוף.
מנסה להתמצא מחדש במרחב עם כל הבליטות החדשות האלה.
ושוב מנסה לראות אותי אחרי. רזה, חופשיה לעבוד, ללכת, לחזור.
קוראת כמה תמ”ל הוא מתכנן לאכול ואיזה חיסונים לעשות ואיפה טיפת חלב.
הרי יש לו גם אבא.
חושבת איך אני אסדר את הכל ככה שאני אחזור למי שאני ומה שעשיתי קודם
רק עם תינוק. מה הבעיה?
חודש תשיעי יודעת הכל. אפילו מתעמלת כבר כמה חודשים כדי שהגוף יעבור את ‘הדבר הזה’ בשלום.
אפריל 2006.
לידה. לא מציעים אפידורל. מחליטה לנסות בלי. יממה וחצי של צירים.
6 שעות בחדר לידה, רובם במקלחת. יולדת.
היי! בלי כלום! בעצמי.
להניק? כן.. בהתחלה.
מניקה.
שבוע. חודש. שנה. יותר.
דאבל D.
לא חזרתי לעבודה שלי אחרי שלושה חודשים.
גם לא אחרי שישה.
לא חזרתי לעבודה הקודמת שלי בכלל.
שנה בבית.
השפן הקטן, טיטולים. טיולים בגינה. חוסר שינה. כמה חוסר שינה…
פתחתי עסק. נושא שלא חשבתי עליו בכלל קודם.
הרצאות, סדנאות, פנקס קבלות, איך מתמחרים, מה עושים, ומאיפה האומץ לעמוד בכלל מול קהל??
מביאה עוד ילד ועוד אחד. שלושה בשלוש וחצי שנים. מותשת.
כל אחד יונק מעל שנה. אני בבית וקצת בחוץ. עובדת.
איך ולאן נעלמה לי כל המשנה הסדורה של אפידורל,, תמ”ל, משפחתון או מעון וחזרה למשרד?
לא יודעת.
ילדתי את עצמי מאז בכל פעם מחדש.
כבר חמש פעמים.
ועוד פעם שלא צלחה עד הסוף.
לא תמיד ידעתי מה נכון לעשות
אבל פתאום הייתה לי גם בטן. ג’לי כזאת של אחרי לידה.
והקשבתי למה שהיא אמרה.