ימי ההולדת של הוריי היו תאריכים בלוח, שניהם היו אנשים רציונאליים. אבא ביקש שלא נחגוג לו. "בבקשה לא לקנות מתנות. יש לי כל מה שאני צריך" אמר בצניעות אופיינית. אמא היתה בכיוון דומה. הם ברכו זה את זו בכרטיסי ברכה צבעוניים עם מילות אהבה ובזה נגמר העניין.
אני שונה מהוריי, אמוציונאלית יותר, לתאריכים יש משמעות עבורי. כמו שראש השנה מציין התחלה חדשה, יום כיפור חשבון נפש וסליחה, כך עבורי גם היומולדת הוא יום בעל משמעות. יום שמציין את הרגע בו התחלתי את חיי. השנה, מציין היום הזה התחלה חדשה, שינוי של אמצע החיים.
אני בתערובת של אופוריה ותשישות. זו היתה שנה כואבת של פרידה אחרי שלושה עשורים של זוגיות. החלטה קשה, יש אומרים אמיצה אחרים מרימים גבה, פרידה שיוצרת מציאות חדשה בחיי ובחיי הסובבים אותי, מציאות לא פשוטה, מטלטלת.
התעוררתי לבד במיטה הגדולה. הילדים יצאו לעיסוקיהם, האקס שלח ברכה מחממת לב בטלפון והפייסבוק מלא בבלונים, שירים ואיחולים. יש שם אלפי חברים וירטואליים שאת חלקם אני מכירה ברמה של דיאלוג שוטף, כמעט נוגעים. בחיים יש לי חברי נפש תלת-מימדיים איתם אני חולקת הכל, האקס שהיה חבר נפש ועכשיו פגוע וכועס בתקווה שזה יעבור ונחזור להיות חברים, מחזרים נילהבים שזה קונספט חדש ומרנין עבורי ואח אהוב שהיה רחוק ומסוגר ואתמול, ערב יום ההולדת שלי- נוצרה איתו שוב קרבה משפחתית מחממת לב, והכי יש את הילדים שלי. יקרים, אהובים, מרכזיים וחיוניים בהווייתי.
התחתנתי נערה, מעולם לא הייתי עם עצמי. הלבד חדש ולא מוכר. רגעי עצב, רגעים של צהלה ושעות של אושר מסוג חדש שיש בו אוויר, חופש ואפשרויות חדשות.
הכותבת היא מאמנת ויועצת תקשורת
