עברתי חוויה טובה, עד כמה שניתוח, אמנם קטן, יכול להיות חוויה טובה.
באמת, אם כבר צריך ניתוח, אז במחלקת נשים באיכלוב השד פחות נורא.
מחלקה מיושנת, אבל ההשתדלות להפוך אותה לבית זמני נחמד וראוי לציון.
קפה, תה, מיחם מים חמים, מקרר עם חלב חופשי – עומד לרשות המטופלות והמלווים כל הזמן. חדר אוכל מאולתר, בו המאושפזות נהנות מאפשרות לאכול את הארוחות בצורה "נורמלית" ליד שולחנות ערוכים, ולבחור את המנה הרצויה להן כולל תוספות, כל אחת לפי רצונה ויכולתה.
אני שברחתי מהר מבית החולים נהנתי רק מארוחת בוקר, שהתחרתה גם בארוחות בוקר של בתי מלון. החביתה היתה עשויה היטב ולא נוזלית, והוצעה בשפע רב. ועוד היו גבינות, בצים קשות, ריבות, לחמניות טריות – ממש לא בית חולים – בית הבראה. ואגב, כך גם הגיבו המאושפזות, ארוחת בוקר התארכה, למשך זמן רב, כולם ישבו בניחותא ושתו עוד קפה ועוד ריבה ושיחות והכרויות, ממש נחמד, אם לא היינו אחרי ניתוח.
אבל אני הצהרתי על טור של תלונות, אז כן במחלקה זו, כמו במחלקות בית חולים רבות, עדיין לא הפנימו, שאנחנו לא חולות, מאושפזות וכו', אלא, לקוחות.
אני נגד אלימות, אין לה מקום, וגם אין מקום להרמת קול – אבל בית חולים יכול להרים את מפלס העצבים של החולים רק בגלל היחס.
אותי הזמינו לניתוח ב 8:00 בבקר, והזהירו אותי באלפי אזהרות שאני חייבת להגיע לבית חולים עד 6:45, כי אני המנותחת הראשונה.
הצלחתי אפילו להגיע 5 דקות לפני הזמן, ואז נודע לי שאני כבר לא הראשונה אלא השלישית. בסדר. הודיעו לי שעלי להחליף לכותונת הנוראה של בית החולים, כי אני מועמדת להיקרא לחדר הניתוח.
עברה שעה שעתיים ואפילו 3, הגענו לשעה 10:30, המחלקה, יש לה מזכירה שהיא גם נציגת שירות לקוחות. בתשובה לפנייתי אמרה, הרגע הודיעו לה מחדר ניתוח שאני הבאה בתור, כך שלא אזוז מהמחלקה. עברה שעה ועוד חצי שעה, המזכירה עוברת במחלקה רואה אותי ואומרת כבר, כבר. אחרי קרוב לשש שעות המתנה נגשתי לעמדת האחיות ושאלתי מה קורה כבר אחרי השעה אחת, ואז קיבלתי שורה של פנים חתומות, אנחנו לא יודעות.
אפשר לברר? לא , אסור לנו להתקשר לחדר הניתוח רק לאחות האחראית והיא איננה.
מתי תבוא? לא ידוע.
אני די נלחצתי, כי ביום הקודם נמסר לי, שהניתוחים המוזמנים מסתיימים בשעה 3, כלומר אם אני לא מגיעה בזמן הקרוב לחדר ניתוח, הניתוח יכול להידחות.
כאשר האחיות ראו שאני די כועסת, פתאום היגעה האחות הראשית, ופתאום קיבלה טלפון מחדר ניתוח שתורי הגיע.
לסיום הסיפור, חיכיתי עוד למעלה משעה עד שהוכנסתי לחדר ניתוח.
אני לא כועסת על הזמן שחיכיתי זה בית חולים ובחדר ניתוח, קצב האירועים והמקרים הוא אינטנסיבי, ומה שהיה נכון לפני 5 דקות כבר שונה לאחר 20 דקות בגלל מקרי חירום. מובן בהחלט.
אבל להושיב מאושפזת במשך קרוב ל 8 שעות ולא לידע אותה מה קורה. כל הצוות הרפואי יודע שמפלס החרדה הוא גבוה, בכל זאת ניתוח (קטן קטן), זה ניתוח עם הרדמה, כאבים, למה ליבש אותנו בלובי ההמתנה על הכורסאות הנוחות. בית החולים הבין שהזמן של האחיות יקר ואין להם זמן ולהתעסק עם "הלקוחות" ולכן בנה פונקציה עם שלט של מזכירה ונציגת שירות לקוחות, וזה תפקידה – להיות הנציגה של בית החולים כלפי. אחרי שעתיים שלוש, יכולה לגשת ולהרגיע ולומר "הודיעו שהניתוח נדחה בגלל מקרה חרום", "אני אעמוד בקשר ואחזור עליך". זה גם מרגיע, וגם המועמדת לניתוח במקרה זה לא מרגישה ש"שכחו אותה בבית", אלא יש מי שאחראי ובודק. קצת תשומת לב, היתה יכולה להפוך את זמן ההמתנה הארוך כל כך לפחות מלחיץ, וכך אפשר להגיע סוף כל סוף לניתוח רגועים.