עסקת נדל"ן הראשונה שתיווכתי החזירה אותי לילדה הקטנה בארגנטינה. היה לנו בית קטן עם גינה, 3 חדרים ו-2 חתולים. יחד עם אחותי הגדולה ושני הוריי הייתי בטוחה ומוגנת, לימים הצטרפה תינוקת והבית המה, הבית היה קטן אך היה בית חם ומלא אהבה. אמא הייתה מחכה לנו בדלת כל יום כשחזרנו מהבית ספר עם הפתעה ביד. זה מילא אותי שמחה. כל ערב ישבנו כל המשפחה סביב השולחן העגול ואכלנו ארוחת ערב, אלו היו רגעי המשפחה הטובים ביותר, צחקנו המון. זכור לי בעיקר המשחק המשותף עם אחותי הגדולה בגינה, הייתה לנו מגלשה וקרוסלה והבית היה בית מארח לילדי השכונה. אני מתגעגעת אליו.
יום אחד הוריי הודיעו לנו שאנחנו עוזבים את ארגנטינה ועולים לישראל, הייתי בת 10, זה ריגש אותי מאוד אך לא ידעתי שמאז ועד היום אנדוד בחיפושים אחרי ביתי.
במהלך חיי עברתי 15 דירות, 7 ישובים ו2 מדינות. מהעיר הגדולה בואנוס איירס לקיבוץ, ירושלים, תל אביב, חיפה, רעננה, אילת וחדרה. מלינה משותפת לדירת שותפים ולבית עם בעל וילד, ועכשיו כאשה משוחררת מנסה למצוא את ביתי לעצמי. בשום בית לא הרגשתי שייכת, זה לא שלי, זה לא ביתי. חיפשתי בעיקר את תחושת הביטחון ואת החום שהיו בילדותי. אך במקום פגשתי קור וניכור. כעולה חדשה עם מבטא כבד לנחות בקיבוץ סגור עם לינה משותפת הרחק מההורים זו חוויה קשה. הייתי לבד. זו לא המשפחה שלי.
בהמשך נדדתי לדירות שונות עם שותפים שונים שהקשר היחיד שהיה ביניני הוא מי מנקה את הבית ולמה אכלתי את המעדן. דלתות החדרים תמיד היו סגורות וכל אחד הסתגר היטב בחדרו. באחת הדירות היה כ"כ רע שברחתי לחברה וגרתי איתה בבית הוריה חודש. דירה אחרת נאלצתי לעזוב כי לא היה לי כסף לשלם שכ"ד והלכתי לגור אצל דודים שלי באותה מיטה עם בת דודה שלי. עד שאמרו לי שאני צריכה להמשיך בחיי.
את מי שהיה בעלי הכרתי בעבודה, הוא היה גר באילת ואני ברעננה. כמצופה מחסרת בית כמוני מהר מאוד עברתי לגור איתו באילת 3 שנים אחר כך עברנו לחדרה ואחרי 7 שנים של טיפולי פוריות נולד רועי שלימים אובחן על הרצף האוטיסטי (זה כבר לפוסט אחר). בסוף גם הבית הזה התפרק.
היום אני עוזרת לאנשים למצוא את ביתם. בית זה לא מספר חדרים, מטבח ומקלחת, בית זה המקום שמרגישים בו טוב. מרגש אותי כל פעם מחדש כשאני רואה את הברק בעיניים של האנשים כשהם מתאהבים בבית. כשאני פוגשת את הלקוחות שלי אני שואלת, מה זה בית בשבילך? יש הרבה תשובות, בית זה חום, מרחב, צחוק ושמחה וגם המקום שאפשר להוריד את הנעליים בסוף היום וליפול על הספה.
אני שומעת מעבר לדרישות בסיסיות כמו קרבה לבית ספר או קומה, אני שומעת את המהווים, את התשוקות והרצונות הכמוסים ומנסה להגשים. הסיפוק הגדול ביותר זה לשמוע בסוף עסקה, תודה ציפי, בזכותך אנחנו בבית.
כל משפחה היא סיפור, היא חיים ואני דרכם כל פעם מגיעה קצת יותר הביתה.
רוצים להגיע הביתה בקלות ונעימות? תפנו אליי #ציפי_מורי_יועצת_נדלן