"בית הספר!!" שאגו הבנות פה אחד. הרמתי גבות. בית הספר??? "הכי תתגעגעו לבית הספר?" שאלתי שוב. נותנת להן אפשרות לתקן את עצמן. "כן. ברור". הדגישה הגדולה. "בישראל הבית ספר מעצבן, המורות צעקניות, אין חצר, ולומדים ביום ראשון"
אוקיי, הבנתי.
לפני שנה וחצי העתקנו מגורינו, משפחה עם שתי בנות וכלב, תינוק קטן בבטן ובעל במסלול אקדמי. עזבנו הכל. עבודה בטוחה, משפחה, חברים, בית בבנייה. עזבנו בלי לחשוב פעמיים. בעלי התקבל למשרה זמנית באוניברסיטה בבריטיש קולומביה. וזהו. זה מה שהייתי צריכה. בו ברגע היה לנו ברור שנוסעים. שעוזבים לשנה או שנתיים לרענן ולהתרענן, יהיה מה שיהיה. הריון בסיכון גבוה? לא אכפת! ילדים? חברים? שפה? לא חשוב! (למען הסר ביקורת, את ההריון גילינו אחרי שכבר הודענו לאוניברסיטה שנגיע, אחרת אולי באמת היינו מבטלים את כל העניין).
הגענו, והתאהבנו מייד. קנדה מדהימה. היא כל מה שכתוב בספרים ומעבר. היא יפהפיה, משופעת אנשים טובים, פתוחים ומקבלים. מלאה בחוש הומור בריא. והשלווה. השלווה. עוד קצת שלווה ונתפוצץ.
בעוד חודשים ספורים אנחנו עתידים לחזור. רבים שאלו אותי למה. אם הכל כל כך טוב, איך עוזבים דבר כזה? למה לא להשאר?
ובכן, הסיבות רבות . החלטתי, בשיתוף עם משפחתי (אלו שיכולים לדבר כמובן), להכין רשימה של בעד ונגד החזרה לארץ. כששאלתי את הבנות על סיבות נגד הן מייד ענו לתדהמתי ולהפתעתי, "בית ספר".
ובכן, בית הספר הקנדי הוא גן שעשועים אחד גדול עבור הילד הישראלי הממוצע. מכיתות של 40 ילדים, ביתי עברה לכיתה של 25 ילדים עם סייעת. מלימוד פרונטלי כי אין מקום לסדר את השולחנות אחרת, הם לומדים עכשיו לרוב בקבוצות של ארבעה ילדים. מחצר קטנטונת מרוצפת אבן עם כדור אחד, הם עברו למדשאה בגודל מגרש כדורגל עם גבעות וגן שעשועים פרטי. אין שיעורי בית. רק אם רוצים (!), והחומר הלימודי מקביל לחומר שנתיים לפני בישראל. כן כן. הגדולה שלי, שעלתה לכיתה ג', במקום ללמוד חילוק עם שארית ושברים חזרה מחדש על לוח הכפל. דבר שגרם לה הרבה אושר כמובן..
כל כך נחרדתי מהיום הראשון. בתי הקטנה עלתה לכיתה א'. כך שלא רק שזהו בשבילה היום הראשון לבית הספר, היא גם לא יודעת מילה באנגלית! זה לא יותר מדי?? ומה עם הבכורה? היא כבר רגילה למסגרת מסוימת, חברים. מה אומר ומה אגיד? פחד אלוהים. החששות התבדו כמעט מיד. כשהגענו ניגשה אלינו אישה נחמדה מאד. לחצה ידיים בחום רב. "אני המנהלת", אמרה. "זו מדאם קופר, וזו מיסיס אליס. שתיהן ילוו את בנותייך לאורך היום". היא הראתה לבנות סימון עם האצבע בו עליהן להשתמש כשיצטרכו לצאת לשירותים. וזהו. בי אמא! בי! תלכי כבר. אנחנו בסדר.
זהו. חיכיתי למשבר שיבוא. זה בטח יקח יום או יומיים. אולי כמה ימים כשיפול להן האסימון. אבל לא. הבנות הלכו לבית הספר בשמחה. קלטו מילה פה ושם. אחרי חופשת הכריטמס הן כבר התחילו לדבר משפטים שלמים. במבטא כבד עם מלא טעויות, אבל דיברו. והילדים הקנדים הממושמעים וטובי הלב הקשיבו.
"כן", נאנחתי. "בהחלט נתגעגע לבית הספר". "ועכשיו תנו לי סיבה בעד".