איך מסבירים בכלל חודש של חיים בבלגן?
איך מתחילים לסכם שבועיים רצופים מחוץ לבית, לא מבחירה, בלי לדעת מתי זה יסתיים?
תרשו לי לבקש מכם שוב לשחק? מבטיחה שזה לא הולך להיות הקטע של הבלוג, אבל רק עוד פעם, טוב?
אז דמיינו, קחו אקראית כ15 משפחות שגרות בסביבתכם, בשכונה, במושב, בבניין רב-הקומות.
עכשיו תחשבו על מבנה של פנימיה, שתי קומות עם כ15 חדרים, בכל חדר 3 מיטות יחיד, מקלחת, שירותים. אזור משותף לכלל החדרים, 2 מכונות כביסה, שני מייבשי כביסה, שני אזורי התכנסות, מקלט.
ולסיום מקמו בכל חדר את אחת מהמשפחות עליהן חשבתם, ובאחד החדרים כמובן את עצמכם ומשפחתיכם.
ארוחות משותפות, שלט אחד למזגן של כל החדרים (מעבירים מאחד לשני ומשתדלים לא לאבד), אחראית אחת לומר מה הלו"ז מחר (לרוב סביב חצות הלילה), תלויים בחסדי אם הבית שתביא נייר טואלט, ובמי שיש לו רכב שיביא חלב לקפה בבוקר, וכן הלאה…
כמה זמן תשרדו בתנאים האלה?
3 ארוחות ביום, אבל עם הקצאת זמן של 20 דקות. אין מכולת אז אם פספסתם – או שתרעבו או שנשאר משהו בפנימיה משלל הממתקים או ארוחת אתמול, אם יש לכם אוטו אתכם אתם מוזמנים לסוע, העיר באמת קרובה, אבל רוב המשפחות בלי אוטו, הרוב השאירו אב מפרנס מאחור, או שהוא בא אבל נוסע יומיום לעבודה עם הרכב.
זו כועסת שלכלכו בארוחת הערב ולא ניקו בשניה שהיא נגמרה, האחרת זועמת שבשבע כבר הסתובבו ילדים ערים, שלישי עצבני שיש ילדים שלא ישנים בעשר בלילה, רביעית בהריון ורוצה וופלה אבל החמישית צועקת שהילדים כל היום רק מנשנשים והיא לא מרשה להוציא כלום, וככה זה ממשיך. ממש האח הגדול, אבל גרסת המציאות העצובה, לא זו שרק מנסה להתיימר לייצג מציאות.
מה שכן, היו כל הזמן פעילויות לילדים, עם ישראל מתנדב, באמת במיטבו, אבל אחרי כ"כ הרבה שנות נישואים להתחיל לעשות תורנויות כביסה עם השכנות? לשמוע מבעד לדלת כל צעקה על כל ילד? שיעירו לך על כל צעקה שלך על ילד וישאלו מה קרה בדיוק?
ובכלל, ימים שלמים לבד, עם הילדים (החצי עבד וחזר רק בערבים), בלי להתכונן לזה מראש (אז אל תגידו לי "החופש הגדול"), לא בבית, בלי לדעת כמה זמן זה עוד יימשך ועם השאלות הנוקבות של הגדולה, והעצב התהומי של הבנים, וההרגלים שלהם שהולכים ומשתבשים מיום ליום ואת כבר לא יודעת על מה להתעקש ועל מה לוותר, כי בכ"ז – כל החיים שלהם התהפכו.
ואולי זה גם המקום לפרט – יש לי ב"ה בת ארבע וחצי, תאומים בני כמעט שנתיים וחצי, ובטן של חודש שישי, לא מצב קל לתמרון ימים שלמים לבדך…
שלא יובן לא נכון, זכינו לאירוח מלכים בכפר-גלים. זה היה לנו אי של שקט ושלווה, אבל קל – לא היה.
אני חושבת שהצלחתי לדאוג שהילדים יחייכו, ויהנו, ויהיו מנוטרלים ככל האפשר מהמציאות, אבל זה דרש את כל משאביי בערך.
אני עוד אכתוב פוסט תודות לשלל המתנדבים, וגם פוסט "הילדה קורעת לי את הלב" אבל בנתיים בעיקר צריכה לעכל את החוויה, לצבור כוחות נפשיים ופיזיים, ולקוות שמחר בבוקר לא יחזרו הטילים והנדודים, כי לגמרי מיצינו, ואנחנו רוצים את הבית שלנו ואת החיים שלנו וזהו.
רק תתפללו או תקוו (כל אחד ומה שמתאים לו) שזה לא היה לשווא, לא החיילים שמתו, לא המשפחות שגוייסו כי אבא / בן בצו 8, לא החיילים שנלחמו, ולא המשפחות שעקרו, שכל זה יניב שינוי, בלי טפטופים ובלי עוד חרדות, היה לנו מספיק, לא רוצים מבצע עוד שנה וחצי – שנתיים…
ומוסיפה קליפ בתקווה שמכאן והלאה כך ייראה הקיץ:
[youtube JTPD6lDmc98 nolink]