אחת מהפעילויות החביבות עלי היא להעביר פעילות שב"ל– ראשי תיבות של "שהכל ברא לכבודו". אנחנו ארגון של להט"ביות/ים דתיות/ים שמגיעים לבתי ספר וקהילות דתיות כדי לספר את הסיפור האישי שלנו ולהוריד את חומות הבורות והניכור בנושא אצל הצוות החינוכי וההורים. אחת מהשאלות שנשאלת רבות בפעילויות שב"ל, היא האם אין סכנה שכשביסקסואליות יחשפו לאופציה של זוגיות חד-מיניות, הן יבינו שזה סבבה ויבחרו ללכת דווקא לכיוון הזה, למרות שיכלו לבחור בדרך אחרת. דבר ראשון, ההנחה בשאלה הזו היא שיש מדרג בין האפשרויות השונות ואם אפשר לבחור בטובה יותר, זה עדיף. אני מתעלמת עכשיו מהנחה הזו כי יש נושא שיותר חשוב לי לדון עליו.
בכל תחומי החיים- אי אפשר לעשות בירור עצמי אמיתי כשיש בנו חרדה מעצמנו.
כולנו מורכבים מכל מיני חלקים, לפעמים אפילו סותרים. אצלי, לדוגמא, יש חלק חזק שרוצה גוף בריא ויחד איתו חלק אחר, לא פחות חזק, שרוצה לאכול המון גלידה. בחלק מהחלקים הללו אנחנו מתגאים וחלק אנחנו מתביישים. חלק אנחנו מזהים בקלות וחלק כל כך מפחידים אותנו, שאנחנו מעדיפים להסתיר אותם, אפילו מעצמנו. אבל אף חלק לא נעלם ולא מושתק. גם החלקים שמוסתרים תחת הרבה שכבות ותירוצים, נמצאים שם ולפעמים אפילו מנהלים אותנו יותר חזק מהחלקים האחרים. למה? כי כשאין לנו מודעות למשהו, איך ננהל אותו? אנחנו כמו מנהל שיש לו במשרד כמה עובדים שמגיעים ביום, עושים את עבודתם עם פיקוח המנהל, ואז בשעות הלילה מגיעים העובדים הנסתרים ועושים מה שבא להם. המנהל לא יודע שהם קיימים, הוא פשוט מגיע למשרד בבוקר ומגלה שדברים השתנו בלילה. איך הוא יכול לנהל עובדים שהוא בכלל לא בשום תקשורת איתם? הם יכולים לשנות את כל החלטות שלו, ואין לו מה לעשות בנידון.
כך קורה גם בנפש שלנו. כל חלק שמעורר בנו חרדה, שאנחנו מעדיפות לא לראות ולא לדעת על קיומו, מנהל אותנו. לפעמים זה בא לידי ביטוי ב"שחזור טראומה", הצורך שיש לחלק מהאנשים שחוו טראומה, לעבור חוויה דומה שוב ושוב, למרות הסבל הרב שזה גורם להם. לפעמים זה בא לידי ביטוי דווקא בבריחה כמה שיותר רחוק ממה שמעורר את החרדה. לדוגמא, מישהי שננטשה בילדותה ולכן בורחת מהאפשרות שתהיה לה אהבה, למרות שהיא מאוד רוצה אותה. זה לא משנה לאיזה כיוון החלק שמעורר חרדה מושך אותנו- אליו או ממנו. בשני המקרים-הוא זה שקובע לאן נלך, הוא זה שמנהל אותנו.
לכן כל כך חשוב להכיר את החלקים שלנו ולתת להם את השלווה והבטחון שהם זקוקים לה. בירור עצמי אמיתי, שבו המכלול שהוא "אני" בוחר את דרכו, יכול להתקיים רק במקום רגוע ובטוח, רק במקום שבו יש ידיעה מוחלטת, שכל אפשרות שאבחר, תהיה בסדר. אם אחת האפשרויות מעוררת בי חרדה, בהכרח היא תשפיע עלי בלי שאוכל להתמודד מולה. רק אחרי שאני מסתכלת על כל חלק וחלק שבי, מקשיבה לו, רואה את הצרכים שלו ונותנת לו אותם, אני יכולה להחליט על הדרך המדוייקת עבורי בעולם.
