אבק הכוכבים שאופף אותנו מתחיל לאט לאט לשקוע.
אירועי השבת שעברה מקבלים בכל יום שעובר גוון אחר, צליל וריח וקול אחר. תחושה אחרת בלב.
היה מהמם.
היה מקסים ומרגש.
והייתה בעיקר כל כך הרבה אהבה.
החתן הבחור התעלה על עצמו. הוא היה בטוח ורהוט וקולו נישא בבית הכנסת המואר רם וצלול.
ממיס לבבות ומשקם רקמות (בעיקר את רקמת העצבים שהצליח לגרות ולעורר בחודשיים שקדמו ליום החג הלבן)
הקירח התגלה כאב רגשני ובעל נטיה לדמוע אפילו יותר מאנוכי היללנית מבית.
הוא כל כך עקף אותי בסיבוב בעיניין הנזילות ביום הזה שעד הרגע לא גמרתי (אני ועוד כמה זולתים) להתאושש.
עטוף בטלית ובאור עמד יפה התואר שלי.
לצידי ישבה הבכורה המופלאת, על הרצפה התפתלה תינוקת השמחה.
כמה כיסאות ממני ישב האוצר הקפצני עיניו מלאות עיניין ויראת כבוד נסוכה על פניו, וכיסא ממני היה הקירח. איש רחב כתפיים לבוש בחולצת חג לבנה ועיניו זולגות.
סביבנו בני משפחה וחברים אהובים.
בית הכנסת עלה באור והכל נעים נעים.
והלב עולה על גדותיו.
מהיש. מהיש.
אחר כך בבית הקפה, אורחים מחייכים, טיפה מיוזעים.
החתן ממלמל, וואו כמה אנשים אוהבים אותי..
זו אותה האהבה שלתוכה נולד, איתה הוא קם בבקר ולנגינתה הולך לישון בלילה.
זו האהבה שמאפשרת לו לערוך ניסויים בבדיקת סבלנותם של בני אדם – קרי ההורים שלו.
אנחנו מברכים אותו ושרים לו, הוא מנגן ושר לנו.
והכל מרגש ונעים. ומואר.
לבן. זה היה יום לבן.
חוץ ממה שלא.
מה שאף פעם לא היה לבן.
וזה האין.
הפריט המשלים של היש.
וזה בעצם מה שרציתי להגיד.
על הברמצווה הזו.
על החודשים שקדמו לה.
הימים שקדמו לה. עליה. על הימים שאחריה.
אני מרגישה שהייתה פרישה מאד מסודרת של כוחות המציאות של חיי.
דמיינו קערה של סלט ירקות חתוך יפה מתובל מעורבב.
ועכשיו דמיינו בהילוך לאחור איך כל ירק חוזר להיות הוא בעצמו מונח בשקית עם בני מינו.
היש ערוך לפני.
היש הנוכח. היש המשמעותי זה שנותן כוחות ומשמח.
גם אם היומיום נדמה לעיתים לגרירת עדר עיזים סרבניות ומטילות גללים במעלה גבעה.
היש ברור מונח, פרוש בפני.
וגם האין.
ברור, פרוש פרוש לפני.
והוא נוכח. והוא קיים.
והוא הבור השחור העצוב עצוב שמסביבו בכישרון בניתי את חיי.
ועוד דבר.
יחסית חדש התגלה בפני: הסיכוי לשינוי.
האפשרות שגם בגילי ייתכן ואפשר לחוות אחרת, להתקרב ממקום אחר. לאט ובעדינות.
ולקוות.
להרשות לעצמי לקוות.
להרשות לעצמי להגיד שאני מרשה לעצמי לקוות.
כל כך הרבה כוחות הושקעו ביום הזה.
הרבה הוסט הצידה.
שאלות חשובות שהגיעה השעה לתת עליהם תשובה.
תחושות שעלו. הבנות. ידיעות מפכחות.
מה אני יותר אופטימית או טיפשה?
אחראית או שחקנית ממש מצוינת?
אמיצה או חסרת כוחות?
איפה למצוא עכשיו מילים שיארגנו את הבפנים מחדש?
ואיזה מילים להגיד כדי לשכנע את עצמי?
והאפשרות פשוט להרשות לעצמי להגיד שהיה מהמם.
והיה המון מהכל.
אבל מה שלא היה ולא יהיה לי קורע את הלב שלי מבפנים.
זה נראה לי חוצפני כזה ומתפנק להתלונן.
אבל אני חייבת לרגע, רק היום, לקצת גם להגיד
שהיה לי עצוב גם בתוך כל השמחה המופלאה הזו.
בתוך תמונת המשפחה היפיפיה שלי שיצרתי.
היה לי גם עצוב.
עטופה באהבת העל של חברים רציתי לרגע שיהיו לי אחים באמת.
ולצד שתי אמהות אלטרנטיביות שהיו שם רציתי שזו שלי האמיתית תוכל להיות לפחות לרגע אמא'לה שלי.
נקייה מדרישות וסיבוכים ותלונות ופרצופים. ותהייה מסוגלת לראות אותי באמת, להיות שם בשבילי.
ושהיא לא תשאל כעבור יומיים אם היינו בוחרים אולם ממוזג וארוחה כמו שצריך זה היה עולה יותר?
רציתי לרגע לא להתאמץ כל כך להיות נורמלית אלא פשוט להיות, נורמלית.
ואל מול העצב הקולקטיבי, זה שאוסף את כולנו תחת כנפו ולא מותיר אף איש או אישה בחוץ.
אל מול זה העצב שלי כאילו מאבד משמעות.
השירים עצובים ברדיו, וכל השבוע שלפנינו, אני כבר יודעת, יהיה לו צבע מסוים ונראה כאילו הווליום של הכל ירד.
בשבוע שתופר את הזוועה לגבורה. בשבוע שמקבץ כאב וגעגועים.
מהפרטי לציבורי.
מהעצב הקטנטן שאני יכולה להרשות לעצמי אל הכאב הבלתי נתפס.
מאבא שלי שנולד ברכבת נוסעת.לזוג במנוסה. בארץ קפואה ורחוקה. בקו נסיעה שבטח כבר לא קיים.
אל בר מצוואי מואר ונרגן. שמנסה לאסוף את עצמו בחזרה לשגרת חייו. ומתקשה. מאד. לעשות זאת.
לעיתים המציאות באה לביקור. במלוא הדרה, עם הפילים והדגלים והחצוצרות.
עם החיים והמתים.
עם היש והאין, ועם מה שמתאפשר בתפר ביניהם.
עם הצבעים ועם הלובן הבוהק.
לפעמים המציאות מתגלה, והיא מאלצת אותנו לעשות סדר בסלט של חיינו המתובל, הבחוש החתוך היטב-גדול או דק-דק.
ואז, ברגע שהכל מונח בפנינו: השמחות והעצבונות, החשבונות, הזכרונות, הכמיהות וההבנות הברורות החדות על מי אנחנו, מאיפה באנו ומה אנו נושאים בשק שעל גבינו יום יום שעה שעה.
אז באה הקלה.
זה מה שזה. וזה אפשרי. הלאה. לנוע. או להמתין בשקט. בסבלנות.