אם את רוצה את יכולה לחזור ללמד אצלנו ב Sunday school כבר מספטמבר, אומרת מיכל
וגילה מוסיפה: הבית שלנו גדול, אם תרצי נוכל להגיע להסדר ותוכלי להמשך לגור אצלנו בחדר האורחים עד שתסתדרי.
חדר האורחים שאירח אותי בתקופת ביקורי הוא בגודל של הדירה שלי בזיכרון..
הוא כולל שולחן עבודה, ספרייה , פינת קריאה, מיטה רחבה ושירותים צמודים. רק מטבח אין לו..
אבל המטבח בקומה התחתונה של הבית רחב ידיים, מואר, מצויד כהלכה, חלומו של כל בשלן..
להגיד שאני לא מתפתה להישאר יהיה רחוק מהאמת.
אני מרגישה שחלקים מהנשמה שלי נמצאים פה. ואולי תמיד יישארו.
מה הפלא? נולדתי כאן באמריקה, לאב אמריקאי.. זה אצלי בDNA .
כשהייתי מגיעה לבקר את אמא שלי שחזרה לחיות בארה"ב ב30 השנים האחרונות, זיהיתי תחושה של "דז'וו". הייתה לי הרגשה שיום אחד עוד אתגורר שם.
ויום בהיר אחד בשלהי 2003 זה קרה.
בתקופה הראשונה געגועי לארץ כמעט הכריעו אותי. היה לי קשה להסתגל. וכשכבר עמדתי לחזור ארצה, פתאום, מי היה מאמין שזה יקרה לי, הדברים התהפכו. היה לי קשה לעזוב..
נקשרתי לאנשים, לנופים, לירוק בעיניים, לנוחות, ליהדות השפויה והמשכילה, ובעיקר לחוסר המתח שבחיי היום יום.(כן, רק מרחוק אפשר לחוש כמה אנחנו חיים פה בארץ על חבית של אבק שריפה ואיזה מתח זה מכניס לחיינו).
כנראה שגורלי יהיה תמיד להיות חצויה בין אהבתי לישראל ואהבתי למרילנד/ארה"ב.
כשלמדנו בתיכון את "התלוש" של י.ד. ברקוביץ, אני זוכרת שחווית התלישות של גיבור הסיפור, (למקום שעזב כבר לא הרגיש שייך ולמקום שעבר אליו לא ממש הרגיש מחובר) הייתה חוויה מאד זרה לי.
ולמרות זאת חשתי מועקה רבה כשקראנו אותו. כאילו הנשמה שלי ידעה כבר שיגיע יום ואחווה משהו מזה על בשרי..
אז לא תרצי להישאר תמר? מקשה ג'נין חברתי.
" לא", אני עונה לה.
-למה? היא שואלת ולא מרפה.
-האמת, עם כל היופי והתרחבות הלב שאני חשה פה אני גם זוכרת את הכובד של תחושת הבדידות.
-ואיך זה שונה בישראל? היא חוקרת בעדינות.
-גם בישראל אני מרגישה לפעמים את העוקץ של הבדידות אבל הוא פחות "נושך".. הווליום של תחושת הבדידות בארה"ב הוא הרבה יותר גבוה.
– איך את מסבירה את זה?
-נראה לי שזה קשור לגודל ולמרחקים. אליה וקוץ בה. אמנם המרחבים באמריקה מרחיבים את הלב, אבל המרחקים מעיקים. וכשהמשפחה שלי מעבר לים, ואני כל כך רחוקה מהם, בעיקר בחגים, אז זה כואב בלב.
בארץ הכל במרחק נגיעה. ואולי לא פלא שחזרתי לגור במושבה כמו זיכרון יעקב, כולם מכירים את כולם, תמיד פוגשים מכרים. ואני יכולה תמיד לנסוע לבקר את הנכדה שלי, מתי שאני רוצה.
– אילו רק היית פוגשת כאן גבר ומתאהבת בו, זה היה יכול לשנות את התמונה, היא מסכמת.
בינתיים אני ממשיכה לחוות את הנשמה שלי רוקדת בין שתי אהבות, ישראל וארה"ב. מתנחמת בעובדה שיצרתי קשרים חברתיים משמעותיים, עם אנשים שממש התעקשו לפגוש אותי, לשבת לדבר איתי בארבע עיניים ולגלות התעניינות כנה בשלומי (מאד לא מובן מאליו בתרבות האמריקאית) וזה הרגיש כל כך מחבק ומלא אהבה.
…אולי רק ציפורי-מסע יודעות –
כשהן תלויות בין ארץ ושמיים –
את זה הכאב של שתי המולדות…
(מתוך "אילנות" /לאה גולדברג)