ביופסיה – ידעתי שתבואי…

ידעתי…יצאתי מהבדיקה ואמרתי שעכשיו אני צריכה ביופסיה. אל תשאלו למה. פשוט ככה. משהו בבטן ככה הסתובב לי וידעתי. נכון, זה לא אומר כלום אומר הרציונאל. זה יכול להיות ה-כ-ל  אבל בשביל מה אני צריכה את זה. הסתדרתי די יפה בלי הדבר הזה. היה לי די נוח עם הממוגרפיה עצמה. היינו ביחסים טובים. הייתי ממשומעת – אפילו פיתחתי יחסים טובים עם הטכנאית.
אז מה עכשיו ? לא, זה לפעמים שום דבר אומרת הפקידה הנחמדה. אני מאד מאד מאמינה לה אבל כמיטב המסורת הפולנית שלי אני שואלת "אבל למה דווקא לי" או בגרסה השנייה "למה דווקא אני?"…אתמול אני בערב מדברת עם ד. והוא מסתכל עלי במבט רציני – רציני ביותר ואומר לי :  תגידי, מה את לוקחת את זה כל כך באיזי ?
שמע, אני אומרת לו. זה מנגון ההפנמה, ההדחקה והשמירה על השפיות. נראה לך שאם אני אשתמש בגרסת הפולניות זה יעזור משהו. חשבתי שאתה מכיר אותי קצת יותר. טוב, הוא אומר לי  ומחבק ככה בעדינות. אני כבר מריצה בראש את המחשבה המגונה שזו בדיוק היממה שאפשר להפעיל אותו קצת יותר מהרגיל. מה לעשות? יש בי שמץ של מכשפיות וגם נסיון לקחת את זה באיזי. למרות שאיזי היא לא בדיוק המחלקה שלי במיוחד אחרי השנה הזו.
פקידת הביופסיות אומרת לי : תביאי מישהו איתך- כן ? למה אני שואלת כאילו אני לא יודעת את התשובה מראש. זה שום דבר היא אומרת, דקירה של מחט באמת רופא שיניים יותר גרוע…בלי לזלזל בביופסיה רופא השיניים שלי חתיך, עדין ומקצועי והוא לא מכאיב לי.
הרעיון של מחט חודרת לציצי לא נשמע לי מלבב באופן דרמטי – אבל זה ביני לבין עצמי. האגו שלי מדי מפותח מכדי להראות למישהו שאני פוחדת. אני לא יודעת ממה אני פוחדת. מהבדיקה או מהתוצאות. האמת היא שבצורה הגיונית אני צריכה לפחוד יותר מהתוצאות – ואני בנאדם בדרך כלל הגיוני…הפעם, ההגיון לא ממש משהו יוצא מן הכלל ובכל זאת אני פוחדת מהתוצאות.
נעבור  צעד צעד – זו האסטרטגיה שלי. עכשיו אני פורקת – פורקת את הפחד דרך המילים כאן ומנסה לא לזכור את מה שהיה עם אמא שלי בשנתיים האחרונות…מחכה לטלפון מהפקידה הבאמת נחמדה – כרמליה שעושה שמיניות באוויר כדי להרגיע אותי. תשמעי אני אומרת לה – נשמע שאני יותר צריכה להרגיע אותך מאשר את אותי. פופאי האגו  משחק. חזק ממני.
לא, לא היא אומרת לי. פשוט נשמע לי שאת רגועה ואולי לא מבינה. האמת? אני משתדלת הרבה מאד לא להבין, אבל כאן מגיע שלב ההפנמה והדחקה. מזדחלים לתוכי – אבל עושים את זה בשקט הנבלות האלה. היא פשוט לא שומעת את זה כרמליה הפקידה. אני טובה ב"להיות חזקה" מול אנשים שמולי. במציאות, אני פוחדת וכנראה שזה שפוי.
אז לסיכום ביניים אני ככה: מתעוררת עם הטלפון שלה. רע מאד להתעורר עם טלפון מ"אסותא" וכל זה עוד לפני כוס קפה של הבוקר עם אמירה כזו. חכי כמה דקות, תתקשרי אז – הערת אותי ואני צריכה להתאושש. היא מבינה שאני לא במצב הכרה של יכולת לקלוט שום אמירה ומתקשרת אחר כך.
אנחנו מנסות לתאם כי זה תהליך מורכב מאד מבחינתי. ללכת לפה ואחר כך לשם. מכאן לקחת את ההפניה הזו, משם את הדיסק ו…שם את עושה את הביופסיה. טוב, אני אומרת לה. בואי נקבע תאריך. איזה תאריך היא נזעקת. מה קרה אני שואלת? ביופסיה – מחר !! היא קובעת נחרצות. כאן אני ממש עולה רמה במפלס החרדה. מה פתאום כל כך דחוף אני שואלת את עצמי?
תראי היא אומרת לי בנסיון להרגיע. היום תבואי לקחת את ההפנייה ואת הסרט של הUS , את ההפניה לבדיקה ומחר כשאת הולכת לעתידים לעשות את הבדיקה תביאי איתך גם את הדיסק וגם את….בשלב הזה אני כבר מאבדת את הצפון ואותה ביחד.
אמרת יותר מדי אני מגיבה. בואי נעשה את זה לאט שאני לא אלך למקום שאני לא צריכה ואתן מסמכים במקום אחר. טוב, אנחנו חוזרות שלב אחרי שלב והיא מבינה שאני לא ממש  בנאדם ממוקד בבוקר.
האמת? היא צודקת. אני לא אדם מאד ממוקד בבוקר ויותר טוב עם ענייני אדמינסטרציה להתאפס בשעות אחה"צ. אני אתקשר אלייך בשעות הצהריים ונחזור על מה שצריך לעשות לפי הסדר. אין בעייה, אני מגיבה בשמחה, וסוג של רווחה נשמע בקולי. בחיי אלוהים שאני באמת  לא ממוקדת בבוקר – צריך לבדוק בצהריים.
לא סיימנו היא אומרת לי. מה עכשיו אני שואלת. מחר הביופסיה כן ? יופי. בשבוע הבא, בתחילת שבוע הבא בדיקה אצל כירורג ציצי. יש לך אחד כזה היא שואלת ? אין לי אני עונה ביושר. יש לי רופאת משפחה. אחרי השנתיים האחרונות אני באמת מתקשה להתמודד עם המימסד הרפואי.
בשביל מה רופא אני שואלת באמת בתמימות. צריך שגם רופא יבדוק אותך ידנית (למה? אני רכב אוטומט בזמנים רגילים – אני אומרת לעצמי בשקט כדי לשמור על שפיות וקור רוח). צריך להשלים את כל "סט" הבדיקות: ממוגרפיה, US ובדיקת כירורג. היא קובעת לי מישהי. לא מכירה אבל קרוב הבייתה.
יש לך מזל היא אומרת – גם קרוב הבייתה וגם רופאה מצויינת. גם בענייני ביופסיות צריך מזל מן הסתם. מה היא יכולה לעשות או מה היא צריכה לעשות – היא תראה את כל התמונה ותחליט אם צריך בדיקות נוספות. זה השלב שגם אני וגם היא אומרות ב"ה. (לא יועיל – גם לא יזיק).
נשמע לא ממש נורא אני אומרת לעצמי בדיאלוג פנימי. היום תהיי מוטרדת – זה טבעי, זה נורמלי. זה לא ממש שפוי לקבל ביופסיה בתוך סדר היום הרגיל. זה לא ממש נורמלי ששוכבים על הגב(??) ומישהו תוקע לך מחט בציצי. לא ממש נורמלי.
מפחיד? וואלה כן. אני בדיוק חושבת עכשיו על "לכו להבדק" – כמה זה חשוב, כמה זה חשוב וכמה אנחנו מתייחסות לזה בשוויון נפש. מתחילה להריץ את תסריט "ואם… – אם הייתי הולכת בחודש "מודעות השד" הדברים היו אחרת. לא לא, זה היה אותו דבר אבל זה לא תירוץ !! לכו להבדק = אל תלמדו ממני !!
אז מה? מה אני אעשה עד מחר בערב? מן הסתם – אני אנדנד לכם…כדי לכתוב כמו שאתם רואים אני לא צריכה מיקוד של בוקר  ומקסימום תתעלמו. לא, אני אומרת לעצמי. החברים שלי מהבית – כאן  ואתם הם רשת התמיכה שלך אני מאמינה לי ולכם. אתם תהיו איתי , לפחות במלל, לפחות בחיבוק מילולי – אני מקווה,…
מה נשאר ? לקוות….זה טבעי אני אומרת לעצמי. איזה טבעי אני אומרת לעצמי. זה טבעי להכניס לסדר היום מחט בציצי שלך ולפחוד מסרטן ? זה טבעי זה?