או לאכול,
או לישון.
או לעשות קקי,
או לסדר את המדיח.
או להתקלח
או לראות פרק של "החיים עצמם".
או לצרוח עליהם כל כך חזק, עד שמתנפצת מראה,
כי איבדת את זה סופית.
ואז להתחרט.
או לסגור את עצמך בחדר, לנשום לרגע ולקוות שהם לא ינפצו בעצמם, מראה אחד על השני.
ואז להתחרט.
או להתעטש מכל הלב,
או להישאר עם תחתונים יבשים.
או לתת לתינוק לינוק, כי הוא צורח ופתאום "לא בא לו שאוב", אחרי שסופסוף יצאת, נהנית ושתית אלכוהול כמו חזיר,
או להתעצבן ולא להבין למה לעזאזל הוא זוחל עקום. ורק עם הידיים. אחורה.
או להניק עד גיל שנה,
או להתמודד עם ההכנה המעיקה של עיסות מוצקים והניקיון שבא אחרי, של משהו שיותר מזכיר קיא מאוכל.
או להתאפק ולא לאכול את השוקולד האחרון,
או לשחק אותה מופתעת בבוקר, עם פרצוף בשוק של "יא, אין לי מושג לאן זה נעלם! באמת מוזר".
או להיות חסרת אחריות ולא לשים על הציורים שבפח, זבל אמיתי שיסתיר,
או לשחק אותה באותה צורה מהסעיף הקודם, רק עם "יא, אין לי מושג איך הציורים הגיעו לשם, אולי אבא זרק בטעות".
הכל נופל לך מהידיים. או להציל את הילד,
או את הפלאפון.
או להשלים עם הצרחות מאחורה באוטו,
או לכוון את ההגה עם הרגל, עם יד אחת לחפש מוצץ
ועם השנייה, להפריד את המכות בין הגדולים.
או להשלים עם זה שהם עוברים אלייך למיטה באמצע הלילה,
או אשכרה להיות בזוגיות עם השותף שלך לדיר…אה, עם בעלך.
או באמת לעמוד ולבשל להם אוכל מזין,
או לקבל את זה שגם קורנפלקס עם חלב זה אוכל מזין.
או להתערב בריבים שלהם ולנסות לפתור אותם.
או לקבל באהבה את הסימן הכחול שיש לך במצח מלדפוק את הראש בקיר.
או לחנך אותם,
או לקצר ולייעל את הזמן.
או לישון,
או לכתוב על או ואו.
אבל…
גם להתחרפן/להתעצבן/להתעייף מהם עד הקצה.
וגם לאהוב אותם עד הקצה.
של האינסוף.
ובחזרה.
