יומן ארכיון no'1 געגועים לבית זו אמא שלי. קוראים לה איבון . במעבר הגבול שינו לה את השם ל : ״יפין״ . עד היום לא פגשתי אף אחת עם שם כזה. אמא: ״אולי תפרשי לי את החלום שאני חולמת כל פעם שאני נכנסת לאיזה רחוב חולמת שאני הולכת לבית שלי בתוניס שהייתי קטנה מסתובבת מפה ומשם ולא מוצאת את הבית הרחובות התחלפו והם ריקים אין אנשים למה אני לא יכולה להגיע? פתאום בלחץ הזה אני מתעוררת בבהלה.
סבתא רשל הגיעה לעולם לזמן קצר , חוותה אהבה חזקה , הביאה שלושה ילדים לעולם ונפרדה ממנו בסערה גדולה חודש לאחר שילדה את אבא שלי. על הקבר שלה חרוט ״מכתבה״ האחרון , שככל הנראה הכתיב סבא שלי לכותב מכתבים מקצועי ושכתוב בגוף ראשון. ״המוות היה בי״ . כך היא תכתוב . לא ידעתי כלל על קיומה שנים רבות עד שקרא לי הדוד מקס לשחזר לו תמונה קטנטנה ומרופטת ששלף מתוך ארנקו . ״אני מתגעגע לאמא שלי . היא לא באה לבקר אותי יותר בחלומות. היא בטח לא יודעת איפה אני גר. קחי תשכפלי את התמונה ותגדילי ותראי כמה את דומה לה״. כעבור זמן הבאתי לאבא את התמונה מוגדלת עטופה כמו באריזת מתנה – ״אבא תראה הנה סבתא״ . והוא , שגדל (״כמו מלך״ אמא אומרת) אצל סבתאטיטה ,שבחרה לאמץ אותו , הביט בשיעמום בתמונה ואמר: ״אני לא מכיר אותה. אני מכיר את אמא טיטה. היא גידלה אותי. זה לא חשוב מי מוליד אותך חשוב מי מגדל אותך״.ומה עם הדם והנשמה והרוח והגנטיקה והגלגולים קודמים ? חשבתי בליבי וחזרתי אל הדוד מקס מאוכזבת על סירובו של אבא להתרגש. ושמתי בידו את התמונה. 'העדות הפיזית' היחידה על קיומה (ועוד שלושה בנים). אולי זה היה התפקיד שלי, בכל זאת, בכל הסיפור הזה. להקים את דמותה לתחיה מתוך מצולות הזיכרון. עוד 24 שעות אהיה בתוניסיה, רפרם אומר שבשער הכניסה קשור כלב ענק שנובח בקולי קולות.
״אבא צייר לי מפה ״ אבא מצייר לי מפה של תוניסיה לקראת הנסיעה
יומן ארכיון no'2 ספינת המעפילים -The Love Boat – זה הדוד מאקס וזו האישה היחידה על הספינה שמה 'שרה המרוקאית'. כך כתוב על גב התמונה. והם שניהם בדרכם חזרה לתוניסיה לאסוף עולים לארץ החדשה. את כל היתר מסביב הדוד פשוט לא סופר. כיוון ששרה התאהבה רק בו. כשהדוד מקס בא לבקש מסבא לעלות לארץ לבדו. הוא חטף סטירה מצלצלת ואיום עם חרב קרתגית שהיתה תלויה על הקיר בסלון. אבל הוא הדוד , שהתייתם מאימו בגיל 3 והתרגל לראות נעליים מעופפות במקום ציפורים, המרה את פי אביו ושט לפלסטינה , התערבב בקרבות עד שקיבל גלויה לחזור חזרה ולשאת את הדודה דניס לאישה. בספינה חזרה פגש את 'שרה המרוקאית' . המים היו סוערים. הירח במילואו . ״ראינו כוכבים״ הוא מספר לי בקול רועד שבנימה הזו הוא מדבר רק על האמא שלו בדרך כלל. ומחוץ לתמונה : כעבור כך וכך ימים עוגנת הספינה . 2 דמויות , סבא ודניס, הכלה המיועדת מנופפים לו לשלום מרחוק. הדוד מקס מסרב לרדת. החברים הודפים אותו במורד אל הנמל. ושרה , שחוטפת מחלת ים רק מלראות את הרציף, ממאנת לרדת מהספינה שבעה ימים ושבעה לילות עד שמישהו מחליט לשחרר את העוגן.
ולהשיט את הספינה בחזרה לארץ ההבטחה. 
תוניס הבירה. הבוקר הפציע , אני מציצה על העוברים והשבים דרך חלון עתיק יומין שקבוע בחדרי . המעבר החד ב6 בבוקר מהחלום לחלון מכניס אותי לכמה רגעים לבועה שבין שני העולמות
״המרחק האינסופי קרוב הוא״
האיש שאהב איים/ D. H . Lawrence/ 'נהר' ספרים
המסע לתוניסיה. המשך יבוא
