אני חייבת לברוח. זה כל מה, שאני יכולה לחשוב עליו. לעזוב את הבית, את הקושי, את הפחד…להיות לבד. לדעת, שאני יכולה להסתדר גם בלי כל ההזדקקות הזאת של כולם אלי. קניתי כרטיס טיסה לרומא. אני אוהבת את איטליה, אני אוהבת את האוכל, את הקצב, את כל השפות המעורבבות בבליל של המיה מוסיקלית כזאת, את הרחובות והבתים, את זה שאני צועדת בתוך סיפור…. בעולם אחר, ללא דאגות, לבד.
היא מסתכלת עלי בעיניים שלה האלה….גם היא צריכה לברוח…לנוח….הוספנו עוד כרטיס. בורחות ביחד.
הגענו לרומא. כנראה מהלחץ היא לא ישנה כבר יומיים. היא רעבה ועייפה. אין לה כח לכלום. בימים האחרונים היא אוכלת בעיקר כמה פירות, גבינה ולחם מלא….
הסתובבנו ברחובות בדרך למלון. היא שותה ד. קולה. לא מוכנה לאכול כלום. עוד דקה והיא מתעלפת. חם. היא עצבנית, עצובה, מצטערת שבאה. רוצה הביתה עכשיו…ואני אמא. משדלת לאכול, משכיבה אותה לישון.
כשהיא נרדמת אני מתרסקת. נגמר לי האויר. אני מתקשרת לאמא. ואמא כמו שאני אמא, מחזקת, מעודדת, מחזיקה. "צאי לחפש סופר, קני אוכל שיהיה לה זמין, אל תדאגי, היא תקום ותרגיש יותר טוב. את תהני לך, מגיע לך. ואל תתני לאף אחד להרוס לך"
אני יוצאת למדרכות של רומא לחפש סופר, לאסוף את עצמי, אני הולכת, בלי לדעת לאן בוכה בלי הפסקה….אני ילדה קטנה של אמא, אני אמא של ילדה , אני דיי אבודה…….. רק רוצה להיעלם.
מצאתי אוצר. סופר. מלא פירות צבעוניים, עסיסיים, מלאים בחיים, כמו באגדות. אני סוחבת שקיות ענק מלאות בכל טוב איטליה, מגיעה למדרגות הספרדיות ופתאום נרגעת. משהו בגודל הזה, בשלווה הזאת של כולם סביבי, בחנויות הפאר מרגיע אותי. אני נחושה להנות.
אני מגיעה למלון, היא עדיין ישנה ואני כותבת לה מכתב. "אהובתי…יצאתי לקרוע את העיר…" כשאני מסיימת היא מתעוררת. בדיוק כמו, שאמא אמרה. איפה אני הילדה הקטנה נגמרת ואיפה היא הילדה שלי מתחילה….
גם אותה הרחוב מרגיע. את רקדני הרחוב והציירים היא אוהבת במיוחד. מצלמת מתלהבת בשקט המאופק שלה. מעט מאוד ממנו יצא החוצה. רק מי שמכיר טוב טוב יראה. רק אני רעבה. מחפשת פיצה, גלידה …אי אפשר להגיד לא לגלידה של איטליה….מתוק צבעוני ……היא לא רוצה כלום. אפילו לא לטעום, אפילו לא סורבה. אוכלת פרי.
אנחנו נכנסים לשגרה קמים, קפה, מטיילות עד הצהריים. לאט לאט, צעד צעד חוזרים לישון צהריים בחדר במלון. בערב יוצאים שוב לעוד קצת. היא שותה ד. קולה, פעם בכמה שעות היא אוכלת פרי.
"אמא תראי את הסנדביצ'ים, תראי את הפיצות, הגלידות, העוגות……." כלום היא לא רוצה. אני אוכלת בשביל שניים.
הותיקן. יש משהו עוצמתי בקפלה הסיסטינית. היא מאכילה את הנפש בכח, ביופי, שאין כמותו, באלוהות שרק אנוש יכולה לברוא. איטליה לא זרה לי ואני מכירה את המקום המושלם להאכיל בו את הגוף אחרי הנפש.
מזמינה פיצה ענקית כמו שרק איטליה יודעת להכין, חמה, מנחמת, צבעונית כמו אור בציור, מזמינה. היא מסרבת אפילו שיערכו לה צלחת. רק אחד אוכל. המלצר מסתכל בחוסר הבנה אך שותק ומבצע. אני מסתכלת עליה ורואה. לא מצליחה לפספס הפעם. היא מסתכלת על יצירת האמנות היפה הזאת בגועל. מפרידה בעיניה את השכבות לפחמימות, שומן, קלוריות…..היא מסתכלת עליה בעיניים של הפרעת אכילה.
אני אוכלת בשביל שניים. פיצה שלמה.
חוזרות הביתה. ימים ספורים אחר כך מתקבל הטלפון.
מחכים לה במחלקה.
מתחילים פרק חדש במחלקה להפרעות אכילה…..